גו איסט

להגיד על דיסק שהוא נשמע כמו פסקול לסרט רוסי אילם מלפני 80 שנה – בחוגים מסוימים זה אולי קצת מעליב. אבל במקרה של החדש של הפט שופ בויז, לא מדובר בדאווין מטאפורי אלא בתיאור עובדתי.

לפני שנתיים וחצי פנה המוסד לאמנות בת-זמננו באנגליה לניל טננט ולכריס לאו, להלן הבויז, והציע להם לחבר פסקול חדש לסרט "אניית הקרב פטומקין" של הבמאי סרגיי אייזנשטיין, קלאסיקה סובייטית עתיקה שכל סטודנט לקולנוע מדקלם מתוך שינה (ושצ'ארלי צ'פלין איזכר בתור הסרט האהוב עליו). הבויז, שידועים בחיבתם להרפתקאות מוזיקליות, ראו את הפוטנציאל לכרוך את אווירת האנטי-מלחמה והדיסידנטיות של הסרט עם קצת פוליטיקה עכשווית, ומיהרו לקפוץ על האניה. בספטמבר שעבר הם ביצעו את הפסקול שלהם לסרט בקונצרט חינמי וענקי בכיכר טרפלגר בלונדון, והשבוע יצאה על דיסק הגרסה המוקלטת של העניין (בליווי התזמורת הסימפונית של דרזדן).

מי שכבר הספיק להאזין לאלבום שהבויז ערכו מוקדם יותר השנה לסדרת "בק טו מיין" אולי לא ייפול מהכסא מרוב הלם. טננט הדגים שם את חיבתו האקלקטית לגליצ' גרמני, אמביינט נורבגי, מוזיקה קלאסית מהמאה ה-19 וגם אוונגארד רוסי. גם כאן הוא לא בוחל בחיבור של ים כלי מיתר שמנגנים בדרמטיות, לשטיחים של סינתיסייזר ושלל אפקטים אלקטרוניים בני זמננו. והאמת – זה נשמע אחלה. בשלושה קטעים (קצת קשה לקרוא לזה "שירים") טננט אפילו פוצה את פיו ושר (לעתים גם קשה לקרוא לזה "שר". בקטע שנקרא "Nyet", למשל, הוא צורח שוב ושוב "דההה" על אלקטרו-ביט).

כדאי לציין שמעבר לחזון האמנותי, הדיסק שווה האזנה גם כשלעצמו. אולי אחרי כמה האזנות הפרנציפ מתמצה, אבל עד אז – מדובר בטריפ לא רע. כשמנסים לחבר את הפסקול החדש עם צפייה בסרט, הסרט עושה רושם של קליפ ארוך והזוי שמלווה את המוזיקה, ולא תמיד להיפך. בכל מקרה, החיבור עובד. זה לא מפתיע אם לוקחים בחשבון את התיאטרליות והדרמה שגם ככה נשפכת מהמוזיקה של הבויז, פלוס העובדה שכבר יש להם ניסיון קודם (אם כי כושל) בחיבור פסקולים – ע"ע המחזמר "Closer to Heaven". מה שמעורר את התהייה – אם כבר להוציא את הפסקול החדש על דיסק, למה לא ללכת ישר על גירסת הדי-וי-די? להעתיק את הדיסק לאיי-פוד ואז לנסות לסנכרן עם המסך זה חתיכת עונש.

העטיפה של הדיסק היא ריבוע אדום בתוך מסגרת שחורה, הכי סובייט שיק. טננט ולאו חתומים עליה משום מה בשמותיהם, "טננט/לאו", ולא בתור הפט שופ בויז. אולי זה ניסיון ציני ומודע לעצמו לחקות את כללי המשחק של המוזיקה הקלאסית שמקדשת את המלחינים, ואולי זאת סתם החלטה שיווקית של המחלקה הקלאסית בחברת EMI, שמייעדת את הדיסק גם למאזינים מבוגרים, שמכירים את הסרט אבל לא כל כך יודעים מה זה בדיוק פט שופ בויז. דההה. נייט. פקה.

טננט/לאו, "Battleship Potemkin" (הליקון, EMI)