את האלבום החדש של סנט אטיין יצא לי במקרה לשמוע לראשונה באוזניות, תוך כדי נסיעה באוטובוס. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב, שנזכרתי שיש דבר כזה אלבומים שקודם כל צריך להתחבר אליהם עם האוזניות. מצד אחד כי כל פרט בהם כל כך מושקע, כי בכל אוזן יש התרחשות יפהפייה ומפתיעה אחרת, ומצד נוסף מכיוון שזו חוויית האזנה אישית לגמרי, כך הסתבר לי ככל שהתקדם האלבום.
עם שני אלבומיהם הראשונים, "פוקס בייס אלפא" מ-91' ו"So Tough" מ-93', סנט אטיין הפכו להרכב הדאנס-פופ האהוב על קהל אלטרנטיבי. הם היו הדבר הכמעט-מיינסטרימי ש"מותר" לאהוב. יריית הפתיחה שלהם הייתה הקאוור ל-"Only Love Can Break Your Heart" של ניל יאנג, שלמרות הטעם ההאוסי הדומיננטי שלו, דיבר גם לחובבי המקור, כנראה בעיקר הטיפול המעודן, נטול הגסות. תוך שהם משלבים האוס, אלקטרו-פופ, דיסקו, איזי ליסנינג, סמפולים, היפ-הופ וידע אנציקלופדי במזויקה, עם שירה וכתיבת פופ שמזכירה את בריטניה של הסיקסטיז, מהקינקס ועד הסמול פייסז, סנט אטיין בנו פסיפס שירים אקלקטי ומרשים, ואותם אלבומים זכו להצלחה מסחרית וביקורתית כאחד. למרות שהם המשיכו להקליט ולשחרר חומרים, חלה מאז צניחה במעמדם. הם כבר לא נחשבו יותר לחדשנים, ושלא כמו הפט שופ בויז, הפופ שלהם נשאר נחלת אניני הטעם למרות הניסיונות הכנים לזכות גם בהצלחה במצעדים. המבקרים נותרו חלוקים בדעתם לגביהם, כשהנטייה היא לתאר אותם בין נפלאים למשעממים.
עכשיו, כמגיע לארץ "Tales From The Turnpike House", אני מבין שאני לא מסוגל (וגם לא רוצה) להילחם בהרגשה, שהוא בעיני לא רק התקליט הכי טוב שלהם מאז השניים הראשונים. אתיימר ואכתוב, שזה התקליט האהוב עלי שלהם אי פעם.
בתקליט הזה ברור, שהאטיינים כבר לא באמת יכולים לחדש משהו מבחינת הפקה, סאונדים וגישה. את הפריצה המבריקה שלהם הם עשו והשאירו בתחילת הניינטיז. אבל מכל בחינה של כתיבה וביצוע הם בשיאם, דווקא כנראה כי ניסיון ההוכחה מאחוריהם, אחרי שנים של התעלמות ותבוסות יחסיות. עכשיו, הם יותר מתמיד הגרסה הסטרייטית של הפט שופ בויז, ועל אף שהחדש שלהם מוצג על פניו כאלבום קונספט, שמתרחש בבניין מגורים במזרח לונדון, אין בו ולו טיפת יומרנות.
קשה שלא לחשוב תוך כדי האזנה על פופ אלקטרוני מתוחכם ועכשווי, שהגיע שנים אחרי סנט אטיין, כמו גולדפראפ למשל. ולמרות שהאלבום החדש של האחרונים הינו מקסים, הרי שבשיר כמו "Lightning Strikes Twice" מהחדש של האטיינים, יש כל מה שעשוי להכיל שיר של גולדפראפ, רק ללא טיפת מאמץ ומינוס הארוטיקה. זו פשוט רומנטיקה לשמה, שמגיעה מהמקום הכי קטן ואישי, גם אם לא בצורת סינגר-סונגרייטר אקוסטי, אלא על מצע של שיר פופ אלקטרוני. הרומנטיקה הצנועה והקסומה הזאת מניעה גם את "Stars Above Us", שיר דאנס קופצני ולילי, כזה שעל פיו אין כזה דבר רומן גדול מהחיים, אלא רק האופציה לבלות בזמן נתון, בריקודים על גג הבניין במקרה הזה. בכלל נדמה לי, שלמרות שכל שיר אמור לייצג התרחשות אחרת בבניין המגורים, אין אלא להסיק שכל אלה הם רק סמלים למה שקורה בלבבות הפרטיים של האטיינים, מבלי הצורך להיחשף ולומר שמדובר בעצם בהם ולא בדמויות פיקטיביות.
אינטלינציה רגשית
"A Good Thing" הוא אחד לפנתיאון שירי הדאנס האינטיליגנטים הגדולים של כל הזמנים, וכאן מדובר בעיקר באינטיליגנציה רגשית. הוא יכול היה להיות שיר של ניו אורדר אם ברני סאמנר היה אישה, או מה שהיה קורה אם אול סיינטס היו עושות שיר עם סאמנר וג'וני מאר בתור הצמד אלקטרוניק. שיר שייתכן שהדרך הנכונה ביותר לחוות אותו היא כנראה לרקוד ולבכות בו זמנית. שרה קרקנל מעודדת בו חברה או אולי את עצמה, ושרה על לב שהדרך הטובה ביותר לאחות אותו, היתה לשבור אותו.
"Side Streets" ו-"Sun In The Morning" מתחילים כשירי בוסה נובה אלקטרו-אקוסטיים, עד שבשניהם מצטרפות הרמוניות קוליות ביץ' בויזיות, של קולות גבריים בפלצט. בתחום האינדי-רוק לא חסרים תלמידים מעולים של הביץ' בויז, שלמדו מהם דבר או שניים על הרמוניות פופ וכתיבת שירים, מהניו פורנוגרפרז דרך השינז ועד הארליז, אבל זה מפתיע בהרבה כשזה צץ אצל חבורת הפופ האלקטרונית הזאת. מפתיע בעיקר, כי נדמה לי שעל פי התקליט הזה, הם התלמידים שהפנימו עמוק מכולם את מה שבריאן ווילסון ושות' ניסו להנחיל.
"Last Orders For Gary Stead" מתחיל כמחוות דיסטורשנים לטי-רקס, ומגיע לקתרזיס גם הוא בפיזמון ביץ' בויזי קורע, ו-"Goodnight" המסיים כבר ממש נשמע כמו שיר שלא נכנס ל"סמייל" של בריאן ווילסון. אבל שיא האלבום הוא לא ספק "Teenage Winter", בלדת רוק דווקא, שתשבור את ליבו של כל חובב מוזיקה, שהתקליטים להם הקשיב היו כל נעוריו.
"Tales From Turnpike House" לא חייב לקרות בלונדון. ההתרחשות הכי גדולה היא בבית, בין קירות פרטיים. אהבות, פרידות, כאב לב, שמחה ענקית וכל טלטלה שלא תהיה, לא צריכה להתרחש רק בסרטים או בשירים או בכל דבר שגדול מאתנו בכמה מידות, אלא בחיי היום-היום הפשוטים והרגילים של כולם.
סנט אטיין, "Tales From Turnpike House" (הד ארצי, Sanctuary)