בבוקר אחד, אלמנה (ג'ניפר לופז) המוכה על ידי בן זוגה הנוכחי, נמלטת עם בתה הצעירה אל בית חותנה (רוברט רדפורד) הגר בחווה באיזו עיירה קטנה שבמדינת ויומינג. המפגש עם החותן, ידיד נפשו המצולק צופן הסוד (מורגן פרימן) ודוב אחד שצריך לשחררו לחופשי, ישנו את חיי כולם.
בסדרת הטלוויזיה "המסע שלי לאיטליה" מציג מרטין סקורסזה את הסרטים האיטלקיים שעצבו את עולמו והשפיעו על סגנונו. סקורסזה מתעכב על רגע אחד בסרט "נישואים נוסח איטליה" שבוים על ידי ויטוריו דה סיקה, בו גבר מחליט להתאבד בקפיצה מהגג ואחריו שועטים בני משפחתו. רגע אחד לפני שהוא מעביר את רגלו אל מעבר למעקה, זורק הגיבור מבט אחד קטן לאחור. סקורסזה טוען שבזכות הרגע הקולנועי הזה, ענין של פריימים בודדים, מגיעה הסצינה לשיא של דרמה וקומדיה. לו היה הרגע מתארך, הסצינה היתה קורסת ומאבדת את חינה.
להבדיל, די בתחילתו של הסרט "חיים בלתי גמורים", אחרי שכבר למדנו מפי הדמויות עצמן שלופז היא כלתו של רדפורד, שהילדה היא נכדתו ושהאבא מת כתוצאה מתאונה לה אחראית לופז, מביטה הקטנטונת בתמונת אביה המנוח שחלקה מוסתר על ידי השתקפות מטושטשת. לילדה קוראים גריף (יגון) ועל התמונה רשום שם האב - גריפין. היא מביטה בעיניה הנוגות בתמונת אביה המחייך באושר. ואז משתנה הפוקוס, ומתגלה שההשתקפות בתמונה היא זו של הילדה. אם המילים המפורשות בדיאלוגים שקדמו לסצינה הזו לא הספיקו, אז הנה גם ביטוי ויזואלי.
הרגע הקולנועי הזה מייצג את החלטת הבימוי של לאסה האלסטרום - במאי הסרט הזה - לא לחסוך. להראות, להדגיש ולחזור ושוב להראות. כך לכל אורך הדרך נמסרת האינפורמציה העלילתית והדרמטית בצורה גסה ובכמויות כל כך גדולות, שכמעט נדמה שמדובר בסרט נטול סאב-טקסט. החלטה שהופכת את הסרט למעשייה שקופה, ברורה, נטולת הפתעות וכמובן חסרת רגשות נוגעים או אינטימיות. כך גם בעלילת המשנה הסמלית והברורה על דוב הגריזלי שתקף את מורגן פרימן, ומסע השחרור שלו המנוהל על ידי רדפורד ונכדתו האמיצה ("דוב הוא חיה שאינה אוהבת לחלוק" אומרים בסרט). אפשר היה לצפות לטיפול הולם, בוגר ונבון יותר מאשר ללכת בעקבות מעשיית הלוויתן "לשחרר את ווילי".
העלילות השונות של הסרט מצטלבות ומשקפות אחת את השניה מבלי שהאלסטרום יטרח לפזר מסך עשן מינימלי שיעורר את סקרנות הצופה: ג'ניפר לופז שנהגה שיכורה וגרמה למות בעלה מול רוברט רדפורד שהשתכר ולא היה זריז מספיק להגן על חברו ממלתעות הדוב. וזה ממשיך, למי שלא הבין, עם הדוב שלא אוהב לחלוק מול הבעל המכה שאינו מוכן לוותר על חברתו.
יפים כמו ז'ורנל
אפשר רק להצטער על לאסה האלסטרום. סרטו "חיי ככלב" (בארץ נקרא "סיפורים שסיפרתי לאימא") שהיה מועמד לאוסקר, עורר מספיק עניין בהפצתו העולמית כדי לסלול את דרכו של האלסטרום להוליווד. מאז אותו סרט האלסטרום לא כתב יותר אלא רק ביים. ייתכן שהמעבר מהמולדת לעיר הסרטים הוא זה שנטל ממנו את המוזה, ואכן האלסטרום כבמאי הוא טוב כמו התסריט שהוא מקבל. הוא מפספס בסרטים כמו "עוד סיבוב", "משהו לדבר עליו" ו"חדשות הספנות" ודי פוגע בסרטים כמו "מה עובר על גילברט" או "תקנות בית השיכר". כולם סרטים מכובדים שעוסקים בנושאים הוליוודיים חשובים כשונות, הפלות, בגידות. אבל הם גם יפים מאוד, אסתטיים בצורה פלקטית שאינה נעימה. בסרט הנוכחי יש רגע שבו הילדה רואה לראשונה את מורגן פרימן, כשפניו וגופו מצולקים מפגיעותיו של הדוב. "את לא רוצה להקיא" הוא שואל אותה והיא עונה לו "לא". צודקת, הוא פשוט לא נראה דוחה או מפחיד, אפילו החבורות הסגלגלות של לופז קטנות בצורה חשודה. ב"מה עובר על גילברט" כולם יפים כמו בז'ורנל - האח האוטיסט, השכנה המפתה וכמובן גילברט עצמו יפה ורגיש כמו הזיה של בת טיפש עשרה. ב"תקנות בית השיכר" היתומים כולם יפי תואר, ובמיוחד הילד הגוסס משחפת. זו נקודת תורפה שממתיקה ומחלישה את כל סרטיו (נקודה שהאלסטרום חולק עם קולגות כמו גאס ון סנט).
לטובה, אפשר לציין את המשחק. לג'ניפר לופז, גם בכשלונותיה, יש תמיד נוכחות נעימה ועדינה (והיא טובה לאין ערוך מהקולגה מדונה), קמרין מנהיים ("הפרקליטים") בהופעת זוטא מספקת רגעים חזקים. לגבי רדפורד ופרימן מדובר בליגה אחרת לגמרי. רדפורד מאז ימי הדרו לצד פול ניומן ודסטין הופמן לא ידע פרטנר נהדר כפרימן והכימיה המשותפת שלהם עוברת היטב ובחן. פרימן מביא את האינטונציה שלו, אליה התרגלנו מאז "חומות של תקווה" ורדפורד עדיין מצוין וכריזמטי, כמו שהיה בצמד העשורים האחרונים, עם השטיקים הקבועים של העיניים הממצמצות במבוכה והמבט האלכסוני החודר. אגב, בקומדית עורכי הדין "משפט הנשרים" הוא כבר זכה לפרודיה, כשדברה ווינגר מנתחת את שפת הגוף של הקולגה שלה (רדפורד), וכל הטקסט נבנה מדברים שכתבו מבקרי קולנוע ומורים למשחק על הסגנון הייחודי לו.
לרגע אחד מתעורר הסרט לחיים עליזים כשהילדה שואלת בחוצפה של ילדים אם השניים הם זוג הומוסקסואלים החיים יחדיו. השניים כמובן פורצים בצחוק מלבב ומשתפים איתה פעולה. מבליחה כאן הברקה אירונית על הקריאה האופנתית של ז'אנר סרטי הבאדי'ז כבעלי סאב-טקסט הומו אירוטי, ורדפורד ופרימן נהנים להשתעשע על חשבונה כילדים המפוצצים בועות סבון.
עניין קטן נוסף הוא ההתפעלות של לאסה האלסטרום מתושבי העיירה. זה כנראה הגיע עם התסריט והאלסטרום משתף פעולה בלי להניד עפעף. אנשי העיירה מוצגים כמי שיודעים את מקומם, עד שמגיע הרגע הנכון ואז הם נוקטים בפעולה. גם העיירה לאראמי נמצאת במדינת ויומינג עם אנשים בעלי אופי וסגנון חיים דומה. כבר שמענו כיצד גמר שם מתיו שפרד. לכן, איך לומר זאת בעדינות, ההתפייטות על האופי המיוחד של התושבים אינה עוברת טוב, ממש כמו הסרט עצמו.