אמרתי לך אמש שיום אחד אולי לא אהיה כאן, ואתה אמרת איפה תהיה, ואני אמרתי, עם אלוהים, ואתה אמרת, למה, ואני אמרתי, כי אני זקן, ואתה אמרת, אני לא חושב שאתה זקן. והנחת את ידך בידי ואמרת, אתה לא מאוד זקן, כאילו זה פותר הכול. אמרתי לך שאולי יהיו לך חיים שונים מאוד מאלה שהיו לי, ומאלה שהיו לך איתי, ושזה יהיה דבר נפלא. יש הרבה דרכים לחיות חיים טובים. ואתה אמרת שאמא כבר אמרה לך. ואז אמרת, אל תצחק, כי חשבת שאני משועשע ממך. הושטת יד והנחת את אצבעותיך על שפתי, ונתת בי את המבט הזה שאף פעם בחיי לא ראיתי על פניו של מישהו חוץ מאמך. מין גאווה יוקדת, רצינית ונוקבת. אני תמיד קצת מופתע לגלות שהגבות שלי לא חרוכות אחרי שאחד המבטים האלה ננעץ בי. אתגעגע אליהם.
נראה טיפשי לחשוב שהמתים מתגעגעים למשהו. אם כאשר תקרא את הדברים תהיה כבר איש גדול וזו כוונתי בכותבי מכתב זה כבר הרבה זמן לא אהיה. כבר אדע את רוב הדברים שיש לדעת על אודות המוות, אבל קרוב לוודאי שאשמור אותם לעצמי. ככה, כנראה, הדברים מתנהלים.
אני לא יודע כמה פעמים אנשים שאלו אותי איך המוות, לפעמים אפילו כשהיו במרחק שעה או שעתיים מלגלות בעצמם. גם כשהייתי איש מאוד צעיר, אנשים שהיו זקנים כמוני עכשיו, היו שואלים אותי, נאחזים בידי ומסתכלים לתוך עיני בעיניהם החלביות, כאילו ידוע להם שאני יודע, והם יכריחו אותי לגלות. נהגתי לומר שזה כמו שיבה הביתה. אין לנו בית בעולם הזה, הייתי אומר, ואז חוזר במעלה הרחוב לבית הישן הזה, ומכין לי קנקן קפה וכריך עם ביצה מטוגנת ומקשיב לרדיו, כשהיה לי, לעתים קרובות בחושך. אתה זוכר את הבית הזה? אתה בוודאי זוכר אותו קצת. אני גדלתי בבתי כמו?רה. גרתי בבית הזה רוב חיי, וביקרתי בהרבה אחרים, כי חבריו של אבי ורוב הקרובים שלנו גרו בבתי כמו?רה. וכשחשבתי על הבית הזה באותם ימים, מה שלא קרה לעתים תכופות, חשבתי שהוא הכי גרוע, הכי פרוץ לרוחות והכי קודר מכולם. טוב, זה היה הלך-רוחי באותם ימים. זה בית ישן וטוב, אבל אז הייתי בו לגמרי לבד. בגלל זה הוא נעשה זר לי. לא הרגשתי כל כך בבית בעולם הזה, זו עובדה. עכשיו אני כן.
ועכשיו אומרים שהלב שלי נחלש. הרופא השתמש במונח "אנגינה פ??קטו?ריס", שיש לו צליל תיאולוגי, כמו מיז?ריקו?רדי?ה (גמילות חסדים - הערת המתרגמת). טוב, הדברים האלה צפויים בגילי. אבי מת בגיל מבוגר, אבל האחיות שלו לא חיו כל כך הרבה. בעצם עלי להיות אסיר תודה. אני רק מצטער שאין לי כמעט שום דבר להוריש לך ולאמך. כמה ספרים ישנים שאף אחד אחר לא ירצה. אף פעם לא הרווחתי הרבה כסף, ואף פעם לא הקדשתי מחשבה לכסף שהיה לי. תאמין לי, מעולם לא עלה על דעתי שאשאיר אישה וילד. הייתי אב טוב יותר לו ידעתי את זה. הייתי שם משהו בצד בשבילך.
זה הדבר העיקרי שאני רוצה להגיד לך, שאני מצטער מעומק הלב על הזמנים הקשים שאתה ואמך בוודאי עברתם, בלי שום עזרה ממשית מצדי, חוץ מהתפילות שלי, ואני מתפלל כל הזמן. התפללתי כשהייתי בחיים, ואני מתפלל גם עכשיו, אם ככה זה גם בעולם הבא.
אני שומע אותך מדבר עם אמא שלך, אתה שואל, היא עונה. לא את המילים אני שומע, אלא את צלילי קולותיכם. אתה לא אוהב ללכת לישון, ובכל לילה היא צריכה כביכול לדבר מחדש על לבך. אני אף פעם לא שומע אותה שרה, מלבד בלילות, מהחדר השני, כשהיא משדלת אותך לישון. ואז אני לא מצליח לזהות את השיר שהיא שרה. הקול שלה מאוד חרישי. הוא נשמע יפה באוזני, אבל היא צוחקת כשאני אומר את זה.
באמת כבר אינני יודע מה יפה. היום עברתי ברחוב על פני שני בחורים צעירים. אני מכיר אותם, הם עובדים במוסך. הם אינם מאלה שבאים לכנסייה, אף אחד מהם, סתם בחורים הגונים פרחחיים שמרגישים כל הזמן צורך להתלוצץ. הם עמדו שם, נשענים על קיר המוסך בשמש, מציתים את הסיגריות שלהם. הם תמיד כל כך שחורים מגריז וכל כך מדיפים בנזין שאני לא מבין איך הם לא מתלקחים בעצמם. הם פטפטו וזרקו הערות הלוך ושוב, כמו שהם עושים תמיד, וצחקו את הצחוק הרע שהם צוחקים. וזה נראה לי יפה. זה דבר מדהים להתבונן באנשים צוחקים, האופן שזה כאילו אוחז אותם. לפעמים הם ממש נאבקים בזה. אני רואה את זה בכנסייה לעתים קרובות. אני תוהה מהו הצחוק הזה ומאיפה הוא בא, ומה הוא מוציא מתוך המערכת כך שחייבים להמשיך אותו עד שמסיימים, קצת כמו בכי, אני מניח, רק שהצחוק נגמר יותר מהר.
כשהם ראו אותי מתקרב, כמובן, הבדיחות נפסקו, אבל ראיתי שהם עדיין צוחקים בלבם, חושבים על מה שהמטיף הזקן כמעט שמע אותם אומרים.
רציתי לומר להם שאני נהנה מבדיחה לא פחות מכול אחד אחר. הרבה פעמים בחיי רציתי לומר את זה, אבל זה לא מסוג הדברים שאנשים מוכנים לקבל. הם מצפים שתהיה קצת מסויג. רציתי לומר שאני קרוב למו?ת, לא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לצחוק, לפחות לא בעולם הזה. אבל קרוב לוודאי שזה רק היה גורם להם להרצין ולהיות מנומסים. אני שומר בסוד את מצבי ככל שאני יכול. בתור מישהו גוסס אני מרגיש די טוב, וזו ברכה. כמובן, אמך יודעת על זה. היא אמרה שאם אני מרגיש טוב, אולי הרופא טועה. אבל בגילי יש גבול לכמה הוא יכול לטעות.
זה הדבר המוזר ביותר בחיים האלה, של כהונה דתית. אנשים משנים נושא כשהם רואים אותך מתקרב. ולפעמים אותם אנשים עצמם באים ללשכה שלך ואומרים לך את הדברים המדהימים ביותר. יש הרבה מתחת לפני השטח של החיים, כולם יודעים את זה. הרבה רוע, ופחד ואשמה, וכל כך הרבה בדידות, ועוד במקומות שלא היית מצפה למצוא אותם.
אביה של אמי היה איש דת, וגם אביו של אבי, ואביו לפניו, ולפני זה אף אחד לא יודע, אבל לא הייתי מהסס לנחש. צורת החיים הזאת באה להם באופן טבעי, בדיוק כמו לי. הם היו אנשים טובים, אבל אם יש דבר אחד שהייתי צריך ללמוד מהם ולא למדתי, זה לשלוט במזג שלי. זוהי תבונה שהייתי צריך לרכוש כבר לפני הרבה זמן. אפילו עכשיו, כשהפרפור בדופק שלי גורם לי לחשוב על דברים סופיים, אני מוצא את עצמי מתרגז כשמגירה נתקעת, או כשאני לא יודע איפה הנחתי את המשקפיים. אני מספר לך, כדי שתוכל להישמר מפני זה.
קצת יותר מדי כעס, יותר מדי פעמים או ברגע הלא נכון, יכול להרוס יותר משהיית מעלה בדעתך. מעל לכול, היזהר בלשונך. "הנה מה גדול היער ואש קטנה תבעירנו, גם הלשון אש היא" - זו אמת. כשאבי היה זקן, הוא אמר לי אותו הדבר עצמו במכתב שכתב לי. שבמקרה שרפתי. הפלתי אותו ישר לכיריים. זה הפתיע אותי אז הרבה יותר משזה מפתיע אותי במבט לאחור.
אני חושב שאעשה עכשיו ניסוי בגילוי לב. תראה, אני אומר את הדברים עם כל הכבוד. אבא שלי היה אדם שפעל מתוך עקרונות, כמו שהעיד בעצמו. הוא פעל מתוך נאמנות לאמת כפי שהוא ראה אותה. אבל משהו בדרך שהוא עשה את זה גרמה לו לאכזב מפעם לפעם, ולא רק אותי. אני אומר את זה למרות כל המאמץ שהקדיש לחינוך שלי, שעל כך אני חב לו חובה גדולה, אם כי הוא עצמו אולי היה חולק על זה. ינוח על משכבו בשלום, אני יודע בוודאות שאכזבתי אותו. זה דבר משונה אם חושבים עליו. ובעצם רצינו זה בטובתו של זה.
ובכן, כמו שאומר אדוננו, שמעו ש??מו?ע? ואל תבינו, וראו ר?או? ואל תד?עו. אני לא מתיימר לטעון שאני מבין את הפסוק הזה, למרות כל הפעמים ששמעתי אותו ואפילו אמרתי אותו בדרשות בעצמי. הוא פשוט מדבר על מסתורין עמוק. אתה יכול לדעת משהו על המוות, ובכל המובנים האחרים לא לדעת עליו כלום. אדם יכול להכיר את אביו, או את בנו, ובכל זאת לא יהיה ביניהם דבר מלבד נאמנות ואהבה ואי-הבנה הדדית.
אני מזכיר את זה רק כדי לומר שכאשר אנשים מרגישים מין חרטה בנוגע אליך, הם מניחים שאתה כועס, והם יראו את הכעס הזה בדברים שאתה עושה, למרות שבעצם אתה רק הולך לך בדרך החיים שבחרת לעצמך. הם גורמים לך לפקפק בעצמך, מה שעשוי להיות, בנסיבות מסוימות, הסחת דעת חמורה ובזבוז זמן. זהו דבר שאני מצטער שלא הבנתי טוב מוקדם יותר. עצם המחשבה על זה מציקה לי קצת. וזו צורה של כעס, אני מודה.
אחד היתרונות בשליחות דתית הוא, שהיא עוזרת לך להתמקד. היא מעניקה לך תחושה עמוקה של מה מצופה ממך, וגם ממה אתה חופשי להתעלם. אם יש לי חכמה כלשהי להציע, זהו חלק גדול ממנה.
עוד לא מלאו שבע שנים לברכה שבירכת את הבית שלנו, וגם שנים רזות למדי, כל כך מאוחר בחיי. אין לי שום דרך לערוך עכשיו שינויים כדי לדאוג לרווחת שניכם. בכל זאת, אני חושב על זה ואני מתפלל. זה מעסיק את מחשבתי. אני רוצה שתדע.
האביב נאה עכשיו, וזהו עוד יום נאה. כמעט איחרת לבית הספר. העמדנו אותך על הכיסא שלך ואתה אכלת טוסט עם ריבה בזמן שאמא שלך צחצחה את הנעליים שלך ואני סירקתי את שערך. היה לך דף של תרגילי חיבור שהיית צריך לפתור בלילה הקודם, ולקח לך נצח לעשות אותם בבוקר, כשניסית לסדר שכל המספרים יפנו לכיוון הנכון. אתה כמו אמא שלך, כל כך רציני בכל דבר. הזקנים קוראים לך "עוזר כמו?רה", אבל הרצינות הזאת לא כולה באה מהצד שלי. אני אף פעם לא ראיתי דבר כזה עד שפגשתי אותה. טוב, חוץ מאצל סבא שלי. זה נראה לי כמו חצי צער וחצי זעף, ותהיתי מהו הדבר בחיים שלה ששם את ההבעה הזאת בעיניה. ואז, כשהיית בערך בן שלוש, ממש קטנטן, נכנסתי בוקר אחד לחדר הילדים ואתה היית על הרצפה באור השמש עם פיג'מת האוברול-פתחים שלך, וחיפשת דרך לתקן עיפרון שבור. ואתה הרמת אלי עיניים וזה היה בדיוק המבט שלה. הרבה פעמים חשבתי על הרגע הזה. אני אומ?ר לך, לפעמים זה נראה לי כאילו שהבטת אחורה על חייך, על צרות שאני מתפלל שלעולם לא יהיו לך, ואמרת לי להסביר את עצמי בבקשה.
"אתה בדיוק כמו כל הזקנים האלה בתנ"ך," אמא שלך אמרה לי, וזה היה יכול להיות נכון אילו הייתי מצליח לחיות עד גיל מאה ועשרים, והיו לי קצת פרות ושוורים ועבדים ושפחות. אבא שלי הוריש לי את משלח ידו, שבמקרה היה גם הייעוד שלי. אבל למעשה כל זה היה לי כמו טבע שני. אני גדלתי לתוך זה. קרוב לוודאי שאתה לא.
"גלעד", בתרגום ג'וד שבא, הוצאה עברית בשיתוף עם כתר