היהודים הלאומיים

מזה 16 שנה שמאחורי הסילבר ג'וז עומד לו חצי מנומנם דייוויד ברמן - ילד קטן עם זקן, פה לא קטן ואף גדול ונשרי. אלבום חמישי יוצא עכשיו בלייבל דראג סיטי (משיקגו) להרכב ששינה פנים אין ספור פעמים, אבל תמיד כלל במרכז את מיסטר ברמן. השם "היהודים הכסופים" מבוסס גם על הטייטל של ה- Silver Apples- הרכב אקספרימנטלי ופסיכדלי הזוי ומסומם לחלוטין שכיתת רגליו בקאונטרי, ברוק מתקדם ובאלקטרוניקה מונוטונית ופרה-היסטורית בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, והפרה בעיקר הרכבים גרמנים מדור הקראוט רוק.

ברמן הקים את הסילבר ג'וז עם חבר טוב וסינגר סונג-רייטר מוכר יותר הידוע כסטיבן מלקמוס, הכוח המניע מאחורי פייבמנט ז"ל ובעליו החוקיים של אלבום סולו שלישי ומצוין שיצא במאי השנה. מלקמוס וברמן נדדו יחדיו מווירג'יניה לניו יורק, איבדו בדרך שליש מהתמימות וטיפה מהמבטא הדרומי הכבד, והחלו להוציא החוצה את צלילי האינדי רוק החלולים האלה, שהפכו בזכות פייבמנט והסילבר ג'וז לז'אנר בפני עצמו שנקרא לואו-פיי. ההוצאות הראשונות של ברמן את מלקמוס ("Dime Map of the Reef",92' ו-"The Arizona Record EP" מ-93') אופיינו בדרייב אוורירי ונטול טייקים אולפנים יקרים, ושמותיהם הביולוגיים לא הופיעו על עטיפות הקלטות (קסטות) שדראג סיטי החלו להפיץ. השירים הראשונים היו מלוכלכים ואבודים כמו החור באוזון, וגם קצת כמו שירי אלבום הבכורה שכתב ג'יי מסקיס עם דינוזאור ג'וניור.

הסילבר ג'וז, בתחילת ולאורך כל שנות ה-90, נשמעו כמו להקה של חברים טובים ומשועממים, שמנגנים שירים יפים ועצובים בעיבודים רזים ומינימליסטיים ובו זמנית מגניבים לגמרי, ותמיד בלואו-פיי סטייל, אפס הפקה, עתירי קפאין ועמוסי אלכוהול, שמוקלטים היישר אל תוך ווקמנים קטנים ומחורבנים. ב-1997 ברמן ומלקמוס העיפו אחד את השני קיבינימט מההרכב של עצמם בעיקר כי היו שתויים כהוגן באותו ערב. אחר כך עשו שולם, אבל מילה אחת קטנה (שמתחילה ב-F ונגמרת ב-U) שנזרקה לחלל האוויר הובילה להחלפת מהלומות נוספת בין השניים. קצת יותר מאוחר, כששניהם כבר מוטלים מותשים על רצפת הבר, החליטו בפה אחד ומדמם להוציא אלבום חדש במסגרת המנומנמת משהו של הסילבר ג'וז. "American Water", המאסטרפיס מ-98', נחשב בעיני למארז השירים הטוב ביותר של ברמן עד היום.

"Tanglewood Numbers", החדש של היהודים מווירג'יניה, הוקלט בנאשוויל טנסי, ומציג את האלבום המופק והאופטימי ביותר שהוציאו ברמן את מלקמוס במהלך הקריירה המשותפת. הקטע הפותח מסנכרן בטבעיות בין אגף הסאונד הפייבמנטי השמן לגיטרות צורמות, שתרסטון מור וסטיב שלי הפכו כבר מזמן להמהומי ילדים ניו-יורקים, המחליקים בספיד על סקייטבורד בין סמטאות וויליאמסבורג. השני, מקפיץ וקורע מצחוק ועונה לשם "Sometimes A Pony Get Depressed", הקטע השישי הוא להיט פוטנציאלי בפקק הגדול והבוער שעדיין נס על נפשו מהסופה שקוראת לעצמה "ריטה" ומכיל את שורת המחץ: "How Can I Love You If You Won’t Lie Down?". משם מתגלגלים בקלילות לקאונטרי של חולצות משובצות ומגפי בוקרים עצלים עד לסיפור התמוה של "The Farmers Hotel".

כן, דייוויד ברמן ממשיך להישמע כאילו בזה הרגע גררו אותו מהמיטה ותחת איומי אקדח מפלצתי הכריחו אותו לשבת מול מנורת הלוגן של ה-CIA כדי לכתוב שירים ולהקליט אותם, והגיטרה של מלקמוס, למרות לוק סטריאוטיפי של מתאבק רד נק, עדיין נשמעת במיטבה. שניהם גורפים כאן את כל הכלים שהשתמשו בהם ב-16 השנים האחרונות, לערמה אחת גדולה ואוורירית של עשרה שירים משובחים, שלוקח קצת זמן, אך בסופו של דבר מבינים שהם כולם פשוט, מגניבים.

סילבר ג'וז, "Tanglewood Numbers" (אם.סי.איי, Drag City)

האלבום הרביעי של ההרכב הברוקלינאי (במקור מסינסינטי, אוהיו) הוא אנטיתזה מוחלטת לכל הארט ווייב הבריטי והאינדי האמריקאי הממוצע. "Alligator" מחפה היטב על כל מה שכמעט הצליח בשניים הקודמים של הלהקה, ומתעלה על כל התפל, שלא לומר חושף לראשונה כשרון חבוי ומעובד עד העצם, שתופר באלגנטיות בין הרגישות התהומית, לכתיבת לחנים מדבקים במסורת לאונרד כהן, להתרגשות המאופקת שהדאבס נוטים כדרך קבע להשיל מעליהם ולהשליך עלינו כמו זיקוקין די-נור.

הנשיונל מעניקים מפלי אמוציות עתירי חלבונים ופחמימות, שירים שעוסקים כולם בו ובה, ביגון שלפני, תוך כדי, ואחרי פרידות, ומהאזנה להאזנה התקליט הזה רק גודל ומשתבח."Alligator" לא ערוך כראוי, ובכל זאת יוצר רושם של מסע אינטנסיבי שנפתח מעורער, מותש ופרנואידי, עובר במחוזות מחוספסים ושבריריים של כעס ובלבול, נוגע בשולי אור גדול ואופטימי בקצות האצבעות, ואז בשבריר שנייה - בום! טרח!!! - מתרסק שוב לחתיכות גדולות ואלגנטיות של כרוניקה ידועה מראש - בדידות.

סולן ההרכב מאט ברינגר מחספס את קולו בקצוות לעיתים קרובות מדי וגם קצת יותר מדי, ובכך יוצר סדקים במאזן האמון. אך דווקא יכולת ההגשה הסטאטית והנוכחות האינטימית שמאפיינת את קולו הבינוני, הולמת את הלחנים המתפתלים והמדויקים, ואין באלבום הזה אף צליל מיותר. חברי ההרכב מצליחים לגבש יחדיו נרטיב נוקשה ומהורהר בסאונד היצרי ובלחנים עמוסים תפניות, שמרבית הזמן מצדדים בסופשבוע לונדוני גשום ולא באושר צרוף ושמשי מאוהיו, וזאת גם באמצעות חטיבת קצב מרופדת ומהוקצעת היטב, צ'לו שנכנס ויוצא מפוקוס וגיטרות רזות ומזורזפות.

חסר כאן מעט ממגע האמריקנה שאפיין יותר את אלבומיהם הקודמים, אך האלבום שוטף, זורם ואוצר בלבו כוח ועוצמה שמתנפצים מטר מהאופק עם "Mr. November", כנראה השיר הטוב ביותר שכתבו הנשיונל עד היום, ואחד הטובים של 2005. בסופו של דבר "מר נובמבר" ושירים נוספים משלימים יחד אלבום מופת מעורר השראה שסובל מחולשה אחת בלבד, כמו האחרון והמושלם של הדובס, הוא יצא עשור מאוחר מדי.

האלבום המפוספס הזה (שיצא בארה"ב רשמית באפריל האחרון) מוקדש בעיקר לכל מי שחושד עדיין, כי קאמבק הרוק-אנ'-רול הנוכחי כולו שעתוק מדויק של שנות ה-80 אל שנות האלפיים. טעות. מרבית אלבומי השירים והגיטרות אכן שואבים השראה מהאייטיז, אך יחד עם זאת הפאתוס רק משתבח, מתהדק ומתפתח, ונדמה שאלבומים כמו הנ"ל הם רק קצה קצהו של קרחון אבולוציוני סוער ואימפולסיבי, רק שלא ייעצר לפתע בפקיעתם של וורידים שסועים כמיטב מסורת ההרס העצמי, שלמרבית הדי ג'ייז ומפיקי האלקטרוניקה לא מוטבעת בגנים.

הנשיונל, "Alligator" (בי.אן.אי, Beggars Banquet)