האחים הכימיקלים

כשסרט חשוב עולה על המסכים אני מצטערת שיש לי רק מקלדת מחשב רגילה ולא טוש אדום זוהר. "שביתה" הוא סרט כזה. מדובר בסוג הסרטים התיעודיים שמנסים לעשות שינוי במציאות, ולא להיות רק קולנוע. בדומה ל"לאכול בגדול" שהפך בפועל לסרט ששינה את התפריט של מקדונלד'ס, "שביתה" מנסה לשנות לנו את תפריט החיים במדינת ישראל, משימה לא פשוטה לכל הדעות.

הסרט מספר את סיפורם של עובדים במפעל כימי בדרום הארץ שניסו להתאגד, להילחם ולשנות לעצמם את תנאי השכר והעבודה, ונתקלו בחומה אטומה היטב של כוחות חזקים שאף אחד, כך מסתבר, לא יכול להם. גיבורי "שביתה" הם קבוצה של אנשים שמנסים, מתוך עומק חייהם המפרכים, ליצור קבוצה שתגונן עליהם, שתדאג להם ושתפלס עבורם את הדרך לעבר האופק הרחוק בו הם עובדים בתנאים אנושיים ונורמליים. מדובר בשורה של עבדים מודרניים, שמתחברים כדי להחזיר מלחמה ונשארים עם הלשון בחוץ ועם כמה סימני חבלה רציניים על הגוף. שלטון אימים של בעלי ההון מקבל ב"שביתה" חשיפה ראשונה ובלתי מחמיאה.

הסרט מלווה את העובדים דרך ראיונות אחד על אחד, וכולל גם כמה סצנות אלימות למדי, שצולמו במהלך ההפגנות והשביתה עצמה. אם העדויות לא היו מצולמות במצלמתו המוזהבת של אסף סודרי, לא הייתם מאמינים. אם הם לא היו מדברים עברית צחה ומסבירים רפליקה אחרי רפליקה את טלטלות הדרך, ואת ההתנגדות האימתנית שנתקלו בה, הייתם חושבים שמדובר בעוד סרט עלילתי מופרך. אבל "שביתה" גורם למציאות לטפוח שוב על פניהם של מי שחושבים שהכל, עדיין, בגבולות הסביר. הרעים הם בעל המפעל וחבריו בחלונות הגבוהים, כולל אחד, אריק שרון. הטובים הם פועלים קשי יום שמבקשים לעצמם זכויות בסיסיות. העושק הבלתי נתפש של העובדים ומשפחותיהם מזכיר תקופות אפלות ברוסיה הרחוקה, סיפורי אימה של שחורים במטעים ואגדות עבדות אחרות. הצרה היא, שהסיפור ש"שביתה" שוטח לפנינו, לא מתרחש אי שם בארץ רחוקה, אלא ממש פה מתחת לאף שלנו.

אמיר טאוזינגר ואסף סודרי, יוצרי "שביתה", לא מחכים לציבור שיגיע לקולנוע, הם באים אליו. הפצת הסרט היא אקט עצמאי – "שביתה" מוקרן בדימונה, קרית גת, אשדוד, סביון, נתניה, אום אל פחם, מעלות, עפולה, מגדל העמק, קרית אתא, נצרת, טבריה, קרית שמונה, כל אותן ערים אליהן לא היה מגיע בשום צורה אחרת. יוצריו יכתתו רגליהם ברחבי הארץ, יחלקו במו ידיהם הזמנות, יגיעו לשטח יום לפני ההקרנה, ויקרינו את סרטם במתנ"סים, בתי כנסת ואולמות אחרים. שיחה רבת משתתפים תתקיים אחרי כל צפייה. שום גוף מסחרי או פוליטי לא ייתן חסות לשרשרת ההקרנות. מדובר במרד אזרחי-פוליטי ותרבותי שמנסה לעורר מודעות ולהביא תוצאות, לשבור את הבידוד וחוסר האונים ולאגד אנשים למען עצמם ולמען חייהם. בתום ההקרנה בפסטיבל ירושלים האחרון, כך מספרת השמועה, עמד הקהל על רגליו ומחא כפיים.

שלטון ההון והעוצמה בישראל מתחיל לגבות מאזרחי ישראל מחיר יקר. חפשו את "שביתה" ברחבי הארץ – מדובר בסרט שיכול, ולו במעט, לשנות.