חברים, אתם כבר לא חסרים

אולי נשמור על קשר בשידורים החוזרים ואולי לא, אך הכרות של עשר עונות לא נעלמת ככה סתם. נכון שמאז שנות ה-90 קרו כל כך הרבה דברים, נראה לי שהתבגרתי, ואתם "חברים", נשארתם קפואים בעבר, בדיוק באותו מקום, כמו שהיה כשנפגשנו לראשונה. אבל נקשרתי. לכן, למרות הצפיות בפרק הסיום, אין פלא שנצבט לי הלב, כשרייצ'ל ירדה מהמטוס כדי לשוב לזרועותיו של רוס, כשלכולם היה מפתח לדירה, כשמוניקה וצ'נדלר עומדים לעזוב, וכשעצוב להם, כולם יורדים למטה לשתות ביחד עוד איזה קפה.

אלו היו ימי זוהר. מי לא ביקר בסדרה, כל שועי הוליווד. מה לא נכתב על כוכביה - שערוריות אלכוהול, פרידות, נישואין, גירושין, משכורות עתק לכל עונה. "חברים" צמחה בעידן המשגשג של קומדיות אמריקאיות ונתנה לו את הגראנד פינלה של תור הזהב של הסיטקום האמריקאי. קשה שלא לשים לב, שעם לכתה של הסדרה "חברים", הסתיימה לה תקופה בטלוויזיה האמריקאית, שכמובן משפיעה על כל העשייה הטלוויזיונית בעולם. מארצ'י באנקר, חופשי על הבר, מרפי בראון, נשואים פלוס, דרך סיינפלד ועד "חברים", האם תמה שושלת ענקי הסיטקום?

עננת הריאליטי, וזה כולל תוכניות אירוח אינטראקטיביות, הביאה איתה מבול והציפה כל חלקה טובה, עכשיו, כשגם הריאליטי מתייבש והולך, נראה שהסיטקום לא שרד את המבול. העונות האחרונות של "כולם אוהבים את ריימונד" זה לא נקרא לשרוד.

בעולם של היום, של חשיפה חסרת גבולות למדיה, מאפייני הסיטקום - פאנצ'ליינים מתוזמנים, דמויות מאופיינות ולא משתנות, צילום באולפן למשמע צחוקים מוקלטים ומבוימים - נראים ארכאיים. תוסיפו לזה שמאחורינו יש כמה סיטקומים ענקיים ומשובחים, שקשה מאוד להיכנס לנעליהם, כדי לקבל את התמונה, שאף מפיק לא ממהר להמר על סיטקום חדש, שייקלט בקרב קהל הצופים ויצבור תאוצה.

גם ההומור השתנה. צוחקים מהבשר החי, מדברים שקרובים הרבה יותר למציאות, יותר ציניות ופחות אופוריה ילדותית כפי שהוצגה ב"חברים". הביקוש הוא לעלילות דרמטיות בה אנשים סובלים ומוטרפים ("עקרות בית נואשות"), הומור שחור ("משפחה בהפרעה", "חדר מורים", "קצרים"), או כאן אצלנו בארץ טלנובולות קומיות ("טלנובלה בע"מ", "אסתי המכוערת", "השיר שלנו"), סאטירות על גבול המקאברי ("ארץ נהדרת", "משחק מכור") ונונסנס עד לגבול הגעלת הקהל (אדיר מילר ושלישיית מה קשור(. אולי היום מחפשים לצחוק מקומדיה שיש בה אמירה, ולא רק מסגרת כללית של שישה חברים, שכנים בניו יורק, שביניהם מצבים משתנים ללא ערך מוסף. אולי לצחוק ככה סתם, עם חבר'ה שלא ממש עושים כלום, זה כבר לא עובד.

כשאני רואה אותנו היום, אני מתגעגע לסיטקום המסורתי בכלל ול"חברים" בפרט, ולו בשל אווירת התום החמימה. ולמרות הגעגועים, "חברים" וחברים זה כבר לא זה. הזמנים משתנים, הסיטקום הפך לנוסטלגיה.