דידי מנוסי נחשב סיקסטיז?

אף פעם אל תשאלו פרופסור לספרות על קורט וונגוט. פרופסורים לספרות נוטים לזלזל באיש זלזול נגוע בהתנשאות מתוחכמת. מה לעשות, האיש כותב קריא מדי. הוא לא כבד ולא מתיש. מבחינתם, הסאטירה שלו מיצתה את עצמה בשנות השישים, והכתיבה שלו כבר לא שווה אפילו התרפקות נוסטלגית. הם כועסים על עצמם שסגדו לו פעם. לשיטתם, וונגוט הוא הדידי מנוסי של האמריקאים.

איזה מזל שיש לנו גם שלטון רחוב בארץ הזאת. הרחוב מדבר אחרת - ישראלים אוהבים את וונגוט. הם מושפעים ממנו. הם קונים את הספרים שלו בכמויות.

אז מה בעצם עושה את וונגוט פופולארי כל כך במחוזותינו? במחשבה ראשונה, אין לי מושג. הוא הרי כותב כל כך אמריקאי, שאין לנו ולו בעצם שום דבר. אבל במחשבה שניה, וונגוט כותב על הדבר היחיד שאנחנו מכירים: ציניות מרירה. הספרות של וונגוט היא כמו הבדיחה השחורה הקטנה שאחרי פיגוע בחדרה – מצחיקה, אבל לגמרי נואשת. תאמינו או לא, האיש גילה את הסלאפסטיק של הייאוש כל כך מוקדם, שכבר בשנת 63' הוא מיהר להכריז כי משמעות החיים היא חלבון. זאת כמעט עשרים שנה לפני שאחד, דאגלס אדאמס טען שמשמעות החיים היא דוקא 42.

"עריסת חתול", ספר ישן של וונגוט, יוצא עכשיו בתרגום חדש בהוצאת זמורה ביתן. כי הרחוב דורש וונגוט. כמה טוב שיש לנו שלטון רחוב.

ב"עריסת חתול" ישנם כל האלמנטים שהפכו את וונגוט למה שהוא - הפסימיזם וכושר ההמצאה, ההומור והדיונים הפילוסופיים. אפשר להרעיף עליו מחמאות שונות ומשונות, אפשר לנתח אותו. אפשר להשתמש בו כקרש קפיצה לקריאה מתמשכת בכתביו של וונגוט. אפשר לקרוא אותו כסאטירה, אפשר לקרוא אותו כפארודיה - ווט אבר יו סיי, דוק. כדאי, כדאי לקרוא אותו.

זהו אחד מאותם ספרים ששימשו לוונגוט גשר מעבר בין המדע הבדיוני לספרות המיינסטרים. הוא מתחיל כספר ריאליסטי לכל דבר, על האיש שהמציא את פצצת האטום, אך עד מהרה גולש לדיונים תיאולוגיים בדת דמיונית, המצאות מדעיות סוריאליסטיות ונבואות זעם. יש בו טכנופוביה מהסוג המקובל בעולם ההיפי ההוא, של שנות השישים, אבל גם פחד אחר, עמוק יותר, שאוחז בנו עד היום: הפחד מעצמנו.

התרגום החדש של יעקב רוטבליט קריא וזורם, למרות שהוא סובל מבעיה חמורה של תרגום מילולי מדי (רוטבליט מרהיב עוז להחליף את המילה המקובלת "טפט" בצירוף המילים "נייר קיר"). על הפאשלות הקטנות נסלח לו, לינקל'ה. נסלח גם לחבר'ס מזמורה ביתן על הפאשלות הקטנות, דוגמת העטיפה שמתיימרת ללמד אותנו את הא' ב'. נפריד את הטפל מן העיקר - והעיקר הוא שקיבלנו הזדמנות להוסיף לספריה שלנו את "עריסת חתול". ותודה לשלטון הרחוב.