בועז ארד

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה?

ככלל, אני לא שומע מוזיקה. אני אוהב להגיד שאני שונא מוזיקה. מוזיקה משתלטת עליי, לוקחת אותי למקום אחר. אני כבר מישהו אחר מעולם אחר, אני נעלם במוזיקה. כשהיא במיטבה, מוזיקה היא מניפולציה רגשית, גם שיר של בריטני ספירס מייצר את האפקט הזה. מעט ציורים יכולים לרגש ככה. לשתק אותך. את הופכת למריונטה. אני לא רוצה להיות מריונטה. מוזיקה בסרטים, למשל, אומרת לנו מה צריך להרגיש עכשיו. היא סוג של ציווי וזה דוחה אותי. מוזיקה טובה, בחיים כמו בקולנוע, צריכה לעבוד כמו דימוי. להיות מושגית. להעביר איזה רעיון, לשבור איזה גבול.

מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

כל דבר יכול להשפיע עליי ולהזין אותי. להיצ'קוק יש חשיבות רבה בכל הנוגע לסרט הזה, בעיקר "פסיכו" ו"הציפורים". מצד שני, גם תכנית בישול מהטלוויזיה או זיכרון על ראש של דג משפיעים עליי. אני לא צופה טלוויזיוני סידרתי. הצפייה שלי מרפרפת בדרך כלל. אני משתעמם ועובר הלאה. אני רואה בעיקר סרטים וכדורגל.

אני קורא מעט ספרות, בעיקר תיאוריה. לאקאן חשוב לי, מרתק אותי. הוא מורכב ופתוח ואין אצלו אמיתות סגורות. אני רואה אותו כמי שמתייחס לפסיכואנליזה כאל אירוע פואטי ולא כמדע. הוא לא נותן ידע, אלא לוקח ממך את מה שנראה לך קודם כידע. לאקאן זה בור, נפילה. עכשיו אני קורא את עגנון, את "תמול שלשום". ספר ענק שהקדים את זמנו. אני גם מנסה ללמוד דרכו משהו על שורשי האשכנזיות.

איזה דבר היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר ברחוב רש"י בתל אביב. ברחוב יש עלייה קשה, בעיקר עם האופניים. הייתי הופך אותו לירידה.

למי היית מכניס מכות?

לפעמים בא לי להכניס לי מכות. בעיקר כשאני מטומטם. וזה קורה לעיתים קרובות מדי לטעמי.

מה ההתמכרות שלך?

אני מכור לפחמימות. אני חושב שזה התחיל מיד כשנגמלתי מיניקה. בייגלה טרי עושה לי את זה. אם אפשר, טבול בביצת עין.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?

גיא בן נר. הוא חבר, וזה אומר שהוא לא יחסוך ממני ביקורת. הוא חכם ורגיש וחד. אני מאמין לו וזה לא מעט. לא נראה לי שהייתי מכניס מתים לתערוכה שלי. הם מושכים יותר מדי תשומת לב ויש להם ריח רע.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

אני לא מפחד ממכשירים חשמליים. אני מפחד בעיקר מאלה שמוכרים אותם. אני תמיד מפחד שידפקו אותי, פחד שמסתבר כמבוסס לעיתים קרובות. אני לא יודע איך הפחד הזה מתחבר לעובדה שאני אוהב לקנות מכשירים חשמליים. קניית מכשירים חשמליים משרה עליי תחושה שאני מתקדם בחיים. ואז תמיד מסתבר שהייתי יכול לעשות קניה טובה יותר.

לדידו של בועז ארד (50), הרעיונות שצצים במוחו הקודח מקבלים מדי פעם דחיפה, "הכרח שמחייב אותי לקדם אותם", הוא אומר. הוא מנסה לקחת את רעיונותיו אל המקומות הקיצוניים ביותר שמאפשרת לו העבודה האמנותית. הוא מנסה לעבור בכל פעם בדרך שונה, לגלות עוד משהו חדש בתוך התהליך.

ארד הוא דמות מוכרת בעולם האמנות הישראלי בכלל ובעולם הווידאו ארט בפרט. הוא מלמד אמנות בתלמה ילין, במדרשה ובקמרה אובסקורה (בית הספר שתוקפו פג זה לא מכבר), והשתתף גם בעשרות תערוכות קבוצתיות מ-1990 ועד היום. אינספור אמני וידאו עברו תחת ידיו המיומנות וקוטלגו היישר אל תוך האוסף העצום שלו.

בתערוכה הקבוצתית החדשה שבה הוא משתתף, "מה את שותקת" במוזיאון הרצליה (באצירת מיכל היימן), הוא ממשיך בתהליך בדיקת מושג האשכנזיות. ארד מציג שם את "גפילטע פיש", החלק השני בטרילוגיה, הבנוי כמעין פרק בסדרת בישול טלוויזיונית. אמא-ארד, שמוצגת רק בפלג גופה התחתון, מלמדת את הצופים מתכון להכנת האפור-אפור הזה. בכל פעם שהמצלמה עולה, מופיע ראשו של ארד עצמו כשהוא מבצע את תנועות השפתיים בהתאם לקולה. ראש בובה בדמותו הוא המראיין, המתפקד גם כמעין אנתרופולוג.

אלמנטים קונספטואליים, דוגמת שיתוף הפעולה בין בובה בדמותו של ארד לבינו עצמו, הופיעו גם בחלק הראשון של הטרילוגיה (שהוצג בביאנלה לווידאו ארט בסינמטק שנערכה השנה) - "עד מתי". בעבודה זו ארד ביצע תזמורת בצורת לשירו של ארגוב, כשלידו בובה בדמותו. הוא מציין שכאשכנזי, הוא משתמש ביכולת הארגובית, המזרחית, הים-תיכונית אם תרצו, לביטוי רגשות. הבובה שמה ללעג את הצורך בביטוי רגשותיו.

ארד לא נרתע בעבודותיו מבדיקת המושגים שמנחיתה עליו הסביבה שבתוכה הוא חי. העבודות שלו הופכות למעין מעבדה סביבתית לחקר רכיבי זהותו. בשתי העבודות הללו הוא מייצר אל מול הצופה מהלכים שמתרחשים כמעט בלא מודע, בזיכרון הקולקטיבי והאישי של כל מי שמונחתים עליו סטריאוטיפים של פורמט ההתנהגות האשכנזי. האם, הגפילטע, הבובה, הפנים, כל האלמנטים הללו בונים מעין היררכיה של התמודדות עם הנושא. מהאינדיבידואל דרך השתקפותו ועד הגורמים הסביבתיים שמנחים אותו. השופט הוא הבובה, הייצוג המלאכותי; המתמודד, הנאשם, הוא ארד עצמו, שמציג את עצמו כמעט כמקרה בוחן בעבודות אלה, והסביבה שמוצגת בכל עבודה, בין אם בשיר רקע או באם מבשלת היא זירת ההתרחשות - הפותחת בפני הצופה צוהר אחר בכל פעם מחדש.