עוד לא הספקנו לנגב את זוויות הפה מהקבס שתקף אותנו למראה התמונות הוולגריות והמבישות של החיילים המחבקים בבכי את המתנחלים שאך לפני רגע קט ירקו עליהם וכינו אותם בכינויים המרושעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת, והנה ערוץ 10 מחזיר את ההתנתקות למרכז הבמה. אפשר היה לחשוב שסיקור חי, 24 שעות ביממה, של שלושת ערוצי הטלוויזיה החשובים יחד עם אינספור כתבות, פרשנויות וטורים אישיים מהשטח של כל העיתונים הגדולים בישראל, ימצו את כל מה שאפשר להגיד על ההתנתקות. התוכנית "ג'ובניקים משימה של פעם בחיים", ששודרה אתמול, מתיימרת להציג פינה בתולה, שלא חדרו אליה בפראות והשאירוה מעולפת על הקרקע כבר בימי ההתנתקות עצמם. למרות היותה ברובה זבל ממוחזר לעייפה, אם מחפשים היטב אפשר למצוא נקודות אור, אפילו באפלת המסרים הנפשעים שהתקשורת מוכרת לנו בנוגע להתנתקות.
מטרת התוכנית אתמול הייתה לתת נקודת מבט ייחודית על האנשים הקטנים ש"עשו" את ההתנתקות כל אותם אנשי קבע ג'ובניקים, שגויסו או התנדבו למשימה שהוגדרה בתוכנית כ"משימת חייהם". הדקות הטובות של התוכנית היו אלו שצולמו במחנה האוהלים של המפנים, בחשכת הלילה, אז הצליחה יוצרת הסרט ללכוד במצלמתה רובדי נפש מעט יותר עמוקים ממה שראינו במאות נקודות המבט האישיות והפרטיות ששודרו במהלך ההתנתקות. מעבר לים הדמעות ששפכו המפנים, שהזכירו שוב את הבחילות הנשכחות, זכינו לראות גברים דוביים, שעירים וקשוחים מדברים על געגוע הביתה, התרגשות גדולה, לחץ, יחסי הורים-ילדים ושאר עניינים שגברברי ישראל נוטים להסתיר עמוק מתחת לכרס.
אלא שרגעים אלו היו ספורים אתמול: את מרבית הזמן תפסו הסצנות הבזיוניות שכולנו כבר מכירים של החיילים צועדים בסך כשהם סופגים עלבונות, צרחות ודמעות מהציבור המשיחי וההיסטרי שאכלס חלק קטן מרצועת עזה עד לא מזמן. אם היו מקצצים מהתוכנית את כל הבררה, הייתה נשארת תוכנית מהוקצעת ומרגשת מאד של כשלוש דקות. בשביל זה לסבול שוב 45 דקות נוספות של ההתנתקות? לא תודה, את זה היה לי מספיק בשידור חי, ואז זה עוד היה יחסית אקטואלי.
ומעבר לכל זאת, התוכנית הנציחה שוב את כל אותם מיתוסים מרגיזים שכולנו משום מה האמנו להם כשבכינו בבית מול מקלט הטלוויזיה: המתנחלים הוצגו כמי שאהבת הבית העבירה אותם על דעתם, והם עוברים תהליך מהיר ותקשורתי מאד של מעבר מהיסטריה מוחלטת לשותפות גורל ואחווה עם המפנים, ואילו המפנים קיבלו יחס של קדושים מעונים, שסובלים בשקט את כל העלבונות מתוך הבנה האמיתית למצוקתם של אלו שמגרשים אותם מביתם. ההתנתקות הוצגה כחוויה לאומית טראומטית, שהפכה עבור כל אחד מאתנו לחוויה מעצבת אישית ששינתה את כולנו לטובה, ובראש ובראשונה את המפנים עצמם. עוד לא עבר חודש וחצי ושוב מנסים לשכנע אותנו בשטויות ההזייתיות האלה.
שק עם קקי
הנה נקודת השקפה אחרת: הרגישות והנחישות של המפנים היו תעודת כבוד לכוחות הביטחון הישראליים רק אם היו משחזרים אותן גם מול הפלסטינים או אפילו מול מפגיני השמאל בגדר. כפי שזה נראה היום, הסבלנות של צה"ל והמשטרה בהתנתקות הייתה בסך הכל מפגן נוסף של היחס המועדף שהציבור המטורף והקטלני של המתנחלים קיבל תמיד. בנוגע להצגת השוטרים והחיילים כמי שלמדו איפוק מהו במהלך ההתנתקות, אני ממליץ למי שמעוניין לבדוק את העניין על בשרו לגשת לשוטר הראשון שנקרה על דרכו ולקרוא לו נאצי או לשפוך עליו חומצה. באופן דומה, מי שרוצה לבדוק את הטענה שכולנו יצאנו מזוככים וטהורים יותר משבוע של קרקס מבוים היטב, יכול לחתוך הונדה עם ספויילרים ואורות סגולים בכביש ולהניף את אצבעו האמצעית מול נהגה. התגובה, מן הסתם, תהיה רגישה ונחושה.
ואולי מכעיס יותר מכל הניסיון הבוטה להשטיח את חייהם של המפנים לכדי ציפייה ארוכת שנים לתקופה קצרה ואינטנסיבית של "קרביות". לפי התוכנית, המפנים ה"ג'ובניקים" עובדים באופן רגיל בעבודות משרדיות חסרות כל חשיבות, ורק מתים לקצת אקשן, מכות וחיתולים מלאים בפנים, שיתנו להם הרגשה שהם שווים משהו. ההתנתקות תוארה כלא פחות מ"פסגת השירות" שלהם.
עבור מי שאינו שבוי בדרמה הפלסטית הזו, ההתנתקות הייתה בלון נפוח שהתפוצץ בדממה דקה. לא טראומה לאומית ולא חוויה אישית מעצבת, ובטח שלא פסגת השירות של אנשי מודיעין, מפקדי נשקיות ומנהלי כוח אדם שעושים ימים כלילות כדי שהאחוז המזערי של הקרביים בצה"ל יוכל לעשות את עבודתו כשורה. המתנחלים בסך הכל שיחקו את המשחק, והשוטרים הם אותם שוטרים שמפוצצים במכות ערבים ישראלים חפים מפשע במרתפים שבהם אין מצלמות טלוויזיה. אם אין לכם שום דבר חדש להגיד, אל תעוררו שדים מרבצם. פארסת ההתנתקות אבדה את הרלוונטיות שלה עוד לפני שהיא הסתיימה.