המטוטלת של הקולנוע האמריקאי הפופולרי, שהיה מחאתי/עצמאי בשנות השבעים, נסק אל עבר הבידור האסקפיסטי בשנות השמונים, וחזר לשעטנז של קצת משניהם בשנות התשעים, חוזרת למקומה ה"קטן" או ה"אישי" בחמש השנים האחרונות. ההבדל אולי, הוא שסרט ה"אינדי" הממוצע של היום מתעסק פחות במצב החברתי, ויותר במצב האנושי, האינדיבידואלי. ב"פרחים שבורים" סרטו האחרון של ג'ים ג'רמוש, יש קצת מכל הסרטים העצמאיים המוצלחים שראיתם בזמן האחרון, ועוד כמה מלפני, אני רואה אותו כציון דרך בעשייה האמריקאית העצמאית של המילניום הנוכחי.
ביל מאריי משחק את דון ג'ונסטון (עם טי), דון ז'ואן מזדקן, שחברתו (ג'ולי דלפי), עוזבת אותו ברגע שהסרט מתחיל. במכתב שמגיע אליו בתוך מעטפה וורודה, מתוודה אחת משלל חברותיו לשעבר, שהיא נכנסה להריון ממנו וילדה ילד. לפי המכתב בנם אמור להיות בן 19,והוא בדרך לחפש את אביו. המכתב אינו חתום ואין כתובת שולח. שכנו של דון, ווינסטון (ג'פרי רייט המצויין שגם אחרי "בסקיאט", משום מה, עדיין לא זוכה לתפקידים שמנצלים את הפוטנציאל שלו), שמנסה ללמוד להיות בלש דרך האינטרנט, מאוד מתלהב מן התעלומה של שכנו, למרוד התנגדותו האדישה של דון, והתעקשותו שכנראה מדובר במתיחה, ווינסטון מצמצם את הרשימה לחמש בנות אפשריות (אחת שמתה), ושולח את דון למסע חיפוש אחר ארבע אהבות קודמות, ובן, היפותטי.
"נאמנות גבוהה", "אודות שמידט", "דרכים צדדיות", "עמוק במים", "עישון", "אדפטיישן", קצת טריפו, קצת לינץ', קצת קוראסווה ומאוד ג'רמוש - שנון מאוד, אסוציאטיבי נורא ואיטי כמו המוות, דבר שפרדוקסלית גורם להכל להראות מאוד רענן. הדמויות הנשיות בסרט קיצוניות בעדינותן, ומעבירות את הכובד העלילתי, בכל מה שלא נאמר. בפגישות השקטות והטעונות עם נשות העבר של ג'ונסטון, ניתן למצוא את שרון סטון המינית וילדתה הלוליטה, פרנסס קונרוי ("עמוק באדמה") ההיפית שהתברגנה, ג'סיקה לאנג שמתקשרת עם חיות וטילדה סווינטון, (ונילה סקיי) הטראשית. הן מעולות אחת אחת, כל אחת בדרכה, במיטב המסורת האירופאית, של הבעה מקסימלית במינימום דיאלוג.
המוזיקה מצויינת, באחריותו של השכן ווינסטון, במקור מה"איים", שצורב לג'ונסטון דיסקים של מוזיקה אתיופית לדרך, שמהווים את פסקול הסרט. הדיאלוגים מצחיקים ולא צפוים, והסרט קולח. עד כאן, לא רק שאין תלונות, אלא יש אפילו סחתיינים. אולם בלי להוריד מערכם של כל הנ"ל, הכוכב האמיתי של הסרט, הוא כצפוי, ביל מאריי.
בדומה ל"אבודים בטוקיו", הסרט הזה נכתב עם ידיעה ברורה של מי ישחק בתפקיד הראשי. זו אולי ההופעה הכי טובה של מאריי אי פעם - הוא מצחיק, מרגש, עמוק ומזעזע, והוא עושה אולי שתי הבעות כל הסרט. הגיע הזמן להודות בעובדה שהקריירה שלו רק מתחילה, ותקופת "מכסחי השדים" ו"האיש שידע מעט מדי", הייתה רק חימום (ולא נשכח את "לקום אתמול בבוקר"). נדמה שקומדיות איטיות מחמיאות לו עוד יותר מהמהירות.
מקלקלים את המסיבה
חלק גדול מן המעריצים הקיצוניים של "זרים בגן עדן", ו"נרדפי החוק" עיקמו את האף כבר ב"מונית לילה", נמנמו ב"איש מת" ולא סלחו לג'רמוש על "גוסט דוג" (אחלה סרט לדעתי), שקיבל ביקורות מעורבות מינוס. ג'רמוש הוא עדיין לא קונצנזוס קולנועי כמו שדייוויד לינץ' היה לרגע, דבר שכנראה ימשיך גם אחרי "פרחים שבורים", שגם עליו הדעות חלוקות.
נדמה לי שאני יודע למה - אפשר להבין איך "פרחים שברים" יכול להיחשב (יחסית לבמאי), לסרט "מיינסטרים". הסיפור לא מתרחק יותר מדי מז'אנר הקומדיה הרומנטית, הליהוק כמעט "הוליוודי", ואין יותר מדי סימני שאלה. אבל דווקא עכשיו, כשג'רמוש לקח צעד אחורה ויצר סרט רגיל לכאורה, אפשר לראות טוב מאי פעם בדיוק כמה הוא שווה.
ג'רמוש הגיע לסוג של שלמות בסגנון שהוא עצמו פיתח. בתסריט, בפשטות, בצילום (פרדריק אלמס, שגם צילם את קטיפה כחולה, אינו ממעיט ב"פייד-אאוטים"), באווירה, באמירה או בחוסר האמירה שלו (תלוי מאיפה מסתכלים) ואולי יותר מכל, בליהוק לתפקיד הראשי. זה בדיוק הסרט שאפשר לזרוק עליו את כל הסופרלטיבים - מינימליסטי, אקספרסיבי, אניגמטי, קונטמפלטיבי, מסע הומריסטי מהורהר ואקזיסטנציאליסטי על עבר אי הוודאות. הכל נכון, ובעיקר יפה. ממש ממש יפה. יש הרבה שטחים אפורים בין "יצירת אומנות", ל"מיינסטרים שמטרתו לקחת לך את הכסף". מהבחינה הזו, אם לאהוב את "פרחים שבורים" זה מיינסטרים, אני לא רוצה להיות "אוונגרד".