לבלוע צפרדע ולנוח

בזמן האחרון גיליתי מדד חדש ומהימן לביקורת דיסקים - הגוף שלי. העובדות מדברות בעד עצמן: יום אחרי צפייה מרוכזת בדי-וי-דיים המטרידים של דיידו ושל אמינם התעלפתי; האלבום הפלסטי של קלי אוסבורן עשה לי דלקת במעיים; ובתחילת החודש, אחרי כמה ימים עם הדיסק של קרייזי פרוג, חטפתי שלשולים פלוס חום לשבוע שלם. זאת גם הסיבה להתייחסות המאוחרת לצפרדעון – הדיסק שלו גמר אותי לפני שאני גמרתי איתו.

הרבה שירים כבר עובדו לרינגטונים, אבל הצווחה המעצבנת המוכרת בתור "דה קרייזי פרוג" היא הרינגטון הראשון שעובד לשיר, או לפחות הרינגטון הראשון שיצא כסינגל, לאחר שצמד מפיקי הדאנס הגרמנים בס באמפרז הלחימו אותו עם גירסת שני שקל של להיט האייטיז "אקסל F". וזה לא סתם הרינגטון הסינגלי הראשון – הוא גם כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי, כשהוא מוכר פי ארבעה מהסינגל של קולדפליי שיצא באותו שבוע, "Speed of Sound".

"אקסל F" בגירסת הצפרדע יצא בסוף מאי, ומאז הוא שומר בבטחה על מעמדו כשיר המעצבן של השנה. הדיסק המלא שבא בעקבותיו, ויצא בארץ לפני כחודש, אינו משפר את העניינים. הוא בנוי כמעט כולו על להיטי אייטיז וניינטיז, שעליהם הוספו הקרקורים הצווחניים של הצפרדע (במקור איזה בחורון שבדי שמנסה לעשות חיקויים של טוסטוס או משהו), ויש בו, כדי למקסם את השוק הפוטנציאלי מן הסתם, גם שומר מסך וידיאו לסלולרי.

יהיה זה מיותר לפרט ולנמק מדוע מדובר בדיסק זוועתי – הכוונות המסחריות כאן כל כך בוטות, ששקוף שהמוזיקה היא לא יותר ממוצר לוואי שנועד להימכר, או לפחות למכור עוד רינגטונים. לא שרוב אלבומי הפופ אינם כאלה – אבל לרוב המוזיקאים לפחות יש את היומרה לאמנותיות. כאן גם זה לא. ומי ששורד את גירסת הא-קפלה של הצפרדע בסוף הדיסק במלואה, יקבל מסטיק ותקליט.

השאלה המעניינת היחידה בהקשר של הצפרדע היא, אפוא, איך הפך הסינגל המעיק הזה - ובעקבותיו האלבום המלא – לכזו הצלחה מסחררת. ב"גרדיאן" הבריטי טענו בזמנו שהתבוסה של קולדפליי במצעד הסינגלים לצפרדע המשוגעת היתה סמלית. קולדפליי, ה-חננות של הרוק המסורתי, להקה בעלת המבנה הקונבנציונלי והעתיק של גיטרה-בס-תופים-סולן, הדוגלת באקטיביזם חברתי ומטיפה לסחר הוגן, הובסה על ידי מפיק אנונימי שאיש אינו יודע איך הוא נראה, שאפילו לא כתב שיר בעצמו אלא שיכפל כמעט אחד לאחד להיט עבר, ושברור שלא עבד לשם איזה חזון אסתטי נשגב, אלא לשם הנפקת מרשרשין.

ובעצם, אם נמשיך משם, זה די הגיוני. הצפרדע הצליחה כל כך בגלל שקולדפליי היא להקה לזקנים שגדלו על האתוס של מוזיקת רוק כמוזיקה בעלת כוח לשינוי חברתי ולמרד בדור הקודם, ואילו הילדים של היום צריכים משהו אחר כדי למרוד בהורים שלהם, ששייכים בעצמם לדור הרוק – משהו כמו קרקורים מתוכנתים. הצפרדע היא לנוער של היום מה שהיה הרוק-אנ'-רול לנוער של המאה שעברה, הדור שלא יודע איך מורידים רינגטון בשני צעדים קלילים. תהא הסיבה להצלחה אשר תהא, אני מעדיף לדחוף צפרדע אמיתית לנחיר השמאלי מאשר להאזין לדיסק הזה שוב.

קרייזי פרוג, "Crazy hits" (הד ארצי)

עוד לפני שמלאו לו 19 שנה, הגיע קרייג דייוויד למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי, והיה למוזיקאי הצעיר ביותר אי פעם, שהגיע לפסגה עם שיר פרי עטו וגרונו. ולמה לא – אלבום הבכורה של דייוויד ניחן בגרוב נעים, מין אר-אנ'-בי עם ליטוש גאראג'י (במובן של UK Garage), וכתר סנסציית הפופ החדשה בשכונה הגיע לו די בצדק.

מאז חלפו כמה שנים, דיוויד התבגר, וכמו שאומרים: הלך הילד - הלך הפלא. אפילו שמארק היל מהארטפול דודג'ר נותר המפיק הצמוד, קרייג דייוויד מוכיח באלבומו החדש, "The Story Goes", שמינוס הגרוב, כשכל מה שנשאר זה בלדות ושירי מיד-טמפו חלקלקים, הוא לא מעניין יותר מכל להקת בנים ממוצעת.

כשהלחנים שלו כבר נעימים וקלים לזמזום, זה בדרך כלל כי הם מועתקים בשלמותם מאחרים. הפזמון של "Don't You Love Me No More (I'm Sorry)", למשל, הוא לגמרי "קרוואן אוף לאב" (סורי בצדק); "Separate Ways" מזכיר מדי איזה שיר של אשר; וקרנבל ה"הו הו הו הו" שהוא דופק בתחילת "Just Chillin'" הוא כל כך "קרייזי אין לאב" של ביונסה, שאל תתפלאו אם ג'יי-זי ידפוק בקרייגי מכות.

פנס בעין מגיע לדייוויד גם על המילים הממש מפגרות של רוב שירי האלבום. האלבום נפתח במשפט המופת "Ooh baby, oh yeah/ Ooh you know about the after party/ Oh, oh yeah, alright".
אפילו שדייוויד הגיע לנפוש קצת בארץ באחרונה, חוששני שלא הייתם קונים ממנו כרטיס משומש למסיבה באומן 17. בטח לא אם ההצעה היתה מנוסחת ככה.

לרדת על טקסטים של שירי פופ זה אולי קצת פאסה, אבל גיבוב כה אווילי של שטויות לא נשמע מאז ה"טררר פררר דינג דונג" של הצפרדע העצבנית. לו רק המוזיקה שנלווית לטקסטים הללו לא היתה כה בנאלית ונוסחתית.

קרייג דייוויד, "The Story Goes" (הד ארצי)