צייר לי תפוז

שכונת נווה צדק היא מסתורין. מצד אחד כל חלון ראווה שתלויים בו סבונים ונרות הנראים כעולים לגרדום מושך קריאות התפעלות מהמבקרים (אם כי, יש לציין, נראה שהתפעלות היא זולה יותר מכסף, וכל עונה נסגרים חלק מבתי העסק ונפתחים חדשים). מצד שני, לפנינים אמיתיות כמו מוזיאון נחום גוטמן הנמצא ברחוב רוקח בתוך אותה שכונה, נדמה שאין דורש.

תמי כץ פרימן, האוצרת החדשה של מוזיאון חיפה, אמרה השבוע בראיון ל"הארץ" שמוזיאון בלי קהל זה כמו לכתוב שירים למגירה. השאלה היא האם התודעה של המבקר הישראלי יכולה לקלוט שידור בכל תדר או שהיא מכוונת רק לקלוט את יגאל עוזרי, סיגלית לנדאו וניר הוד. עוזרי, לנדאו והוד כמשל, כמובן, לאמנים שהחיים שלהם, הקריירה שלהם והאמנות שלהם הם חלק מאותה טוטליות פרפורמטיבית, שהכריזמה שלה מביאה אלפי מבקרים למוזיאונים.

מוזיאון נחום גוטמן לא יכול להביא אלפי מבקרים. אף אחד גם בטח לא היה רוצה לראות את זה קורה. בבית הקטן בין שתי הקומות, בו משוחזר חדר העבודה של האמן ומוחזקות רבות מעבודותיו בצד תערוכות מתחלפות, אי אפשר אפילו להכיל מסיבה גדולה מדי. אבל חבל שאין איזו נקודת אמצע בין אלפי מבקרים שצובאים על מוזיאון תל אביב, נאמר, עד כדי כך שאי אפשר לראות את התמונות ובין תערוכת איור מרהיבה במוזיאון נחון גוטמן, שיש בה כל כך מעט מבקרים ששתי נשים עם שתי עגלות יכולות לשבת ולהניק בשקט בחלל התצוגה המרכזי מבלי שאיש יעבור שם.

כי התערוכה הנוכחית המוצגת במוזיאון נחום גוטמן, "איורים עבריים: העידן הבין-לאומי 1900-1925", באמת מעניינת יותר מעוד נר ריחני מחנות ברחוב שבזי, שלא תעשו איתו כלום. שניהם עולים 20 ¤, אבל הנר יעלה אבק והתערוכה תיכנס לכם עמוק ללב. בתערוכה מוצגים איורים שמעטרים את ספרי הילדים הראשונים שנכתבו בעברית. בתערוכה מוצגים למעלה מ-30 ספרי ילדים בעברית, נדירים ובאמת מרהיבים ביופיים.

הספרים המוצגים בתערוכה הודפסו ויצאו לאור בין השנים 1900 ל-1925 באודסה, פרנקפורט, ברלין וארצות הברית, והם מייצגים את ניסיונה של ההנהגה הציונית במזרח אירופה בראשית המאה הקודמת, לייצר רפרטואר עברי לילדים בגיל הרך, למטרות לימוד, הנאה ועיצוב הזהות העברית. התערוכה מאירה גם את ראשיתה של הפעילות המו"לית היהודית בתחום ספרות הילדים, ומאפשרת להכיר את הטקסטים העבריים המוקדמים שנכתבו, או תורגמו, במיוחד לגיל הרך, על-ידי מיטב הסופרים העבריים, כולל ביאליק ולוין קיפניס.

זהו, ההרצאה נגמרה. למי ששרד את הפסקה האחרונה ולא עבר הלאה לקרוא על החתונה של דמי ואשטון, נוסיף רק שהתערוכה מציינת את המגמה העתידית של מוזיאון גוטמן לטפח את נושא האיור והמאיירים, כחלק משמעותי בתרבות הישראלית. בכלל נדמה שבימים אלו האיור, כמו השירה, עושה קאמבק. האם זהו חלק מהתכנסות פנימה שעוברת עלינו? מה קרה שפתאום אנחנו מסוגלים להתייחס גם לקולות עדינים? ולאן הולכים כל הכלות והחתנים מנווה צדק כשמגיע החורף?