גאודי, תעשה לי דלת

אם למקצוע העתיק ביותר בעולם היה קוד אתי, סביר שהכלל הראשון היה ביצועיזם מעולה וחסר פשרות. הכלל השני היה צריך להיות שמראית עין משעממת היא תנאי לבניין טוב. רק בניינים משעממים יכולים להכיל חיים - ילדים, חיות, בלאגן, תמונות, מזכרות מירח הדבש בסין, כאלו. סביר גם שבמקרה זה לא היתה מגיחה לעולם סדרת הבי-בי-סי של מבקר האמנות רוברט יוז "ארכיטקטים בני זמננו" (ערוץ 8, יום ה' 20:35). הלוא גם ככה סדרות על ארכיטקטורה נדירות יותר מסדרות על שבטים נידחים בזימבבווה.

כל מושאי הסדרה - מיס ואן דה רוה, אנטוניו גאודי ואלברט שפר - הלכו לעולמם איפשהו במאה הקודמת, אבל אי אפשר להתכחש להשפעתם האדירה, שעדיין ניכרת בערים ובקרב אנשי המקצוע, ולו כנקודת התייחסות לטוב ולרע (הקופסאות? שלהם), כך שנכון יותר לאמר שמדובר ברוחות רפאים בנות זמננו. הרבה לקחים מקצועיים הופקו מאז ימי "כמעיין המתגבר" העליזים (ממנו כנראה הגיחו אותם מאסטרוז), ואף שמץ מהם לא בא לידי ביטוי בסדרה ששודרה ב-2004.

נקודת המוצא של הסדרה הזאת היא הערצה כמעט עיוורת למוחות הדגולים, שעיצבו את הסביבה העירונית של המאה ה-21. התוצאה היא מניפסט מתרפס ומהלל על גודל, עוצמה, כריזמה, ואמרות כנף משעשעות בנוסח "פחות זה יותר", שיצאו מפיו של מי שהעדיף להתגורר בדירה שמאלצית עמוסת פיצ'פקס שהוא עצמו גרר לשם. לא לחינם נפתח כל פרק (צפיתי בשניים) בקו רקיע אורבני, כפי שהוא נראה מממעוף הציפור. אנשים קטנים מדי בשביל להיראות מהגובה הזה, אבל כך בדיוק הארכיטקטים הללו ראו את העולם.

לודוויג מיס ואן דה רוה, שנקשר לפטרוניו כאחרונת הקורטיזנות של המאה ה-19, היה כל כך קנאי לבניינים שתכנן, עד שכדי להרוס אותם, כל מה שנדרש מהדייר היה להוסיף וילון ולגנן מעט. זה בדיוק מה שעשתה אחת הפטרוניות שלו לאחר שתם הרומן ביניהם. יוז אמנם מזכיר שכמה מבנייניו החשובים היו כשלונות מפוארים עבור קהל המשתמשים, אבל התובנה הזו אינה מצליחה למחוק ממנו את מבט העגל המצועף כשהוא מגדיר אותו כאיסטניסט. וכשהוא מרפרף קלות על יחסיו האמביוולנטים של מנהל הבאוהאוס עם המשטר הנאצי, הוא טורח לטשטש זאת בהבהרה ש"ככל שידוע לי הוא היה א-פוליטי". כן, בטח.

אנתוני גאודי אמנם ידוע ואהוב כיום בקרב הציבור הלא מקצועי, אבל ארכיטקטים קצת פחות מתרשמים ממנו. הציבור תיעב אותו דווקא בזמן שבו חי ופעל. כפנאט דתי, הוא עסק בעיקר בתכנון כנסיות שנועדו למרק את מצפונם של קברניטי עיר החטאים המנוונת, שברצלונה היתה ב-1900 פלוס-מינוס. רוחניותו, בכל אופן, גם לא בדיוק הפריעה לו להשפיל עד עפר את פועלי הבניין שמימשו את גחמותיו. יוז מציין את הדעה הרווחת על פיה הצליח הגאון לרושש את פטרונו, אבל בו זמנית מיטיב להפריך אותה באמצעות אחד מאנשי שלומו של הארכיטקט, שאומר ש"זה לא מתקבל על הדעת". למעשה, למעט מספר אנשי מקצוע, כל המרואיינים כולם מעריצים את מושא הפרק התורן – מיס או גאודי. קולו של ההמון - שחשק לשווא בפרטיות ושקט - לא נשמע. הציבור הרחב הזה - מושג מודרניסטי בעליל - פשוט לא עובר מסך.

הרושם שנוצר הוא שארכיטקטים, בדיוק כמו בעלי המקצוע השני הכי עתיק בעולם, לא כל כך מסמפטים את הלקוחות שלהם, בכל אופן לא את הסופיים - מבקרי המוזיאונים והכנסיות, או סתם אנשים דלי אמצעים, שמה לעשות, גם הם צריכים לגור איפשהו. יוז זורם היטב עם העובדה שהמקצוע בעל ההשפעה הגדולה ביותר על אורח החיים מתנהל תחת קודים אתיים שלקוחים מעולם האמנות; שבו, כידוע, אין דבר כזה שאין דבר כזה. אז נכון שאמנים, במיוחד הגאונים, אינם בדיוק מופת לאהבת אדם, אבל בניגוד לציוריו של פיקאסו, הלייק שור דרייב (מודל לסלאמז) והגלריה הבלתי אפשרית בברלין, כבר יישארו שם לדראון עולם.

מדובר אם כן בסדרה שמצד אחד מביאה את האינפורמציה באופן נהיר למדי לקהל הלא מקצועי, אולם מצד שני מנציחה ומטפחת את כל המחדלים שהורידו את המקצוע לשפל התרבותי שבו הוא נמצא כיום. אז נכון שמדובר בטלוויזיה, אבל עם כל הכבוד לנפילי הרפאים הללו, מגיע לצופים המעודכנים קצת יותר משירת הלל חסרת עכבות לפנתיאונים של בטון ופלדה.

יום ה', 20:35, ערוץ 8