ד"ר רות וגברת ליברכט

רות אלמוג הצהירה לאחרונה כי היא החליטה לכתוב את ספרה החדש, "באהבה, נטליה", בסגנון של "רומן מכתבים", אחרי שקראה את ספרה של נטליה גינצבורג "העיר והבית", והרגישה שסגנון כזה הוא זלזול בקורא, עבודה קלה מדי, כביכול. לכן, היא ממשיכה, היא רצתה להוכיח ש"גם היא יכולה תוך חודשיים לכתוב ספר כזה". נניח לעובדה שהצהרה כזו היא משונה מאד כאשר היא יוצאת מפיה של סופרת מנוסה ומכובדת כאלמוג, ונתרכז בעובדה שקשה לחשוב על סיבה פחות מוצדקת בשביל סופר לבחירת סגנון ספרותי. ואכן, כבר מתחילת הספר ברור כי אחד הכשלים המרכזיים והפטאליים שבו הוא הסגנון בו בחרה אלמוג.

הספר הוא תכתובת ארוכת שנים, משנות השישים ועד סוף שנות השמונים, בין מספר דמויות מפתח בעולם האמנות הישראלי, כשבמרכזה נמצאת דמותה של נטליה, אמנית ישראלית מצליחה אך מיוסרת. המכתבים מתכתבים תדיר זה עם זה, ונוצר מעגל רכלני ומייבב של חברה ילדותית ומרוכזת בעצמה. כל כותבי המכתבים סובלים מאישיות בעייתית ביותר וממערכות יחסים הרסניות, ונדמה שאלמוג נכנעה מהר מאד לקלישאה הנבובה לפיה כל האמנים סובלים מדרגה זו או אחרת של מחלת נפש. המכתבים דומים זה לזה לא רק בתכנים, אלא גם בסגנון; הגדולה שבכתיבת רומן מכתבים היא היכולת ליצור דיבור ואישיות שונים ומובחנים לכל כותב, ואילו אלמוג לא הצליחה ליצור הפרדה כזו בין הדמויות שלה. הכותבים משתמשים באותה שפה, באותו סוג של תחביר ובאותן מטבעות לשון. המכתבים כה דומים זה לזה עד שאי אפשר לזהות את כותב המכתב בלי הכותרות, ועד שניתן היה בקלות לחשוב שאת כולם חיבר אותו כותב (רגע, את כולם באמת חיברה אותה כותבת).

על פלטפורמה לא משכנעת זו בחרה אלמוג לבנות מגדל רעוע של תהייה על נפש האדם ועל האמנות, הבאה לידי ביטוי במשפטים נדושים כגון: "הוא דווקא מריח ניחוח אפטרשייב...[אבל] הוא מסריח מבפנים" (עמ' 34) או "ייצוג המציאות באמנות הוא בהכרח שקר, מהי האמת אם לא האמנות עצמה? ... האמנות היא ... בעלת תוקף מוחלט" (עמ' 24). במקביל היא משלבת ביקורת טרחנית וטריוויאלית על הנטייה המדינית של ישראל בשנים המדוברות ותוהה "האם צריך עם שיהיה כבוש ונדכא ומושפל כדי שהאמנות תהווה גורם מתסיס בתוכו?" (עמ' 122). השימוש בקלישאות כאלו ובסגנון הלא אמין, יוצר ספר מהוסס ומפוקפק, שאינו מצליח ליצור מציאות שהקורא יכול לבטוח בה וללמוד ממנה.

סביון ליברכט, לעומתה, הצליחה יפה ביצירת עולם מדומיין מציאותי ומהימן בספרה "הנשים של אבא". ספרה מגולל את דרכו של מאיר, סופר אמריקאי ממוצא ישראלי, אל זיכרונות ילדותו כמו גם אל ספרו הבא. אמו של מאיר נטשה אותו בגלל מחלה בהיותו בן שבע, נסעה לאמריקה והשאירה אותו בתל-אביב של שנות השישים עם אביו, משורר בוהמיין ורודף נשים, אשר כשל מלספק פרנסה ובית לבנו, וגרר אותו למסעות טראומטיים ב"כסית" ובמיטותיהן של נשות החברה התל-אביבית של אז. מסע מוטרף זה הסתיים אחרי מספר חודשים, אז נשלח מאיר אל אמו באמריקה, כשהוא מאמין שאביו מת. עשרים ושלוש שנים אחר כך מגלה מאיר כי אביו חי וכי הוא רוצה לפגשו. דרך פגישה זו יתעוררו זיכרונו ורגשותיו.

ליברכט מצליחה ליצור דמות מדויקת ומטרידה של מאיר, אשר מעוררת סקרנות רבה ורצון לגלות יחד איתו את סודות ילדותו. מאיר מתואר בכשרון רב כאימפוטנט רגשי, אשר מצליח ליצור מערכות יחסים רבות אך אינו מסוגל להרגיש. בצורה זהה מתגלה כשרונו הספרותי כתלוי בסיפורי החיים וברגשות של האנשים הסובבים אותו, כיוון ש"חייו השוממים אינם מציעים סיפור... מקור השראתו היחיד הוא סערת החיים של אנשים זרים" (עמ' 19). דרך החיפוש של מאיר אחרי זיכרונות ילדותו ואחרי אביו, מתארת ליברכט בתזמון ספרותי מוקפד (שחסר מאד לאלמוג) את החיפוש המרתק והמעשיר של האמן אחרי המשאבים ליצירתו הבאה.

ליברכט משתמשת בארבעה קולות בספרה. שלושה מהם שייכים בוודאות למאיר: האחד הוא מאיר החווה, השני הוא מאיר הנזכר והשלישי הוא מאיר הכותב. כל אחד מאלו זוכה לטיפול דקדקני ומסור, וליברכט מרשימה ביכולתה ליצור שלושה קולות נפרדים וייחודיים, הנשענים זה על זה ומשלימים זה את זה. דווקא הקול הרביעי הוא סרח עודף. לא ברור אם זהו קול נוסף של מאיר ככותב, הממציא את סוף הסיפור שלו, או קולה של דמות אחרת, המגלה באמת את סוד ילדותו. בכל מקרה, זהו הקול אשר מתווה את דרכו של מאיר למציאת נפשו, זיכרונו וספרו הבא, אך עושה זאת בצורה גמלונית וחסרת מעוף. לו הייתה ליברכט מוצאת דרך אחרת לעשות זאת, ונמנעת מסצנה דוחה ומיותרת בה מאיר הילד מוטרד מינית באמבטיה, היה ספרה כמעט מושלם.

כך, שתי הסופרות עוסקות בעולם היצירה הקולקטיבי והאינדיבידואלי, ובדרכים שבהן המציאות והזיכרון משתלבים בהם, אך בעוד שספרה של אלמוג מתבוסס בשלולית, ספרה של ליברכט הוא הישג מרשים ומכובד, שמצליח ליצור אמירה מבוססת ומהודקת ולתפוס מקום של כבוד על המדף כיצירתה השלמה והבשלה ביותר עד כה.

רות אלמוג, "באהבה, נטליה" (כתר)
סביון ליברכט, "הנשים של אבא" (כתר)