טקסס אינסטרומנטס

אלבום חדש ומצמרר ששייך למולקולה צבעונית, נדירה וחלומית שנולדה לפני כמעט מיליון שנה יצא עכשיו מאוסטין, טקסס. למען האמת, חלפו להם בדיוק 10 שנים מאז אוגדו יחדיו האמריקן אנאלוג סט, אחד מהרכבי האינדי המינוריים, האיכותיים והחלומיים שהולידה החממה המוזיקלית של אוסטין אי פעם. האלבום הטרי של אמאנסט יוצא בלייבל ארטס אנד קראפטס ומופץ גם ע"י מור מיוזיק הברלינאים, ומחדש אצלי ויכוח וירטואלי, שבו נזרקות טענות בעד ונגד הסאונד והסגנון הלחלוחי והקוסמי של ההרכב הזה, ויכוח שהחל אי שם בסוף שנות ה-90 עם זו שהכירה לי אותם לראשונה.

בסוף אחת אחת התוכניות המגוונות והמהפנטות ביותר ששידרה, מיכל ניב השמיעה את הסינגל הראשון שיצא לאמאנסט ונקרא: "Diana Slowburner II" (ויצא ב-96' בלייבל אמפרור ג'ונס). בראש, נעלמתי אי שם, ועל גבו של ארמדיל צעיר שעטתי אל מעבר להרים המוזהבים של טקסס העצומה. במציאות, נזלתי לאיטי על אדן החלון ונותרתי קפוא באותה התנוחה במשך קרוב לחמש דקות. שריר אחד (חשוב יחסית) בצד שמאל של הגוף פמפם בלי הפסקה וסיגריה שלמה הפכה לאפר שהתנדף לו ברוח ממש בתו האחרון, בערך. לפתע גיליתי מקביל אמריקאי, גיקי בטירוף ונטול סודות אפלים לג'ייסון פירס סולן ספיריצ'ואלייזד. זהו אנדרו קני, או כפי שאני מכנה אותו מאז, קנדי אנדי.

מיכל ניב הכירה לכל מי שטרח אז לפתוח רדיו ערמות של גיטרות בגוון אינדי, ופיזרה בקצרה מדעותיה הנחרצות על כל אחד מהם בתבונה, אבל אמאנסט הם ללא ספק אחד ההרכבים הדביקים ביותר שחשפה לאוזני. ולוויכוח הווירטואלי הסוער: ניב רטנה במהלך חמש דקות בקול מנומנם, סקסי, נמוך ומאוזן שהחבורה האמריקאית החנונית הזאת עושה בדיוק את כל מה שסטריאולאב (הבריטים) וגלקסי 500 (האמריקאים) כבר עשו ארבע ועשר שנים קודם לכן, והלקוניות שלה פשוט מרגיזה אותה. למרות זאת העניקה להם חיוך סנטימנטלי בצדו האחד של הפה במקביל לעווית קפואה של אי שביעות רצון בצד השני.

אז על מה ולמה כל האמביוולנטיות האנליטית הזאת, את אוהבת אותם או לא? בניגוד לאז, עכשיו אני מבין. לעומתה, התמכרתי לפלנטה אחרת, שבה ההתנהלות הבסיסית היא על פי חוקים נאיביים של אנדרו וחבריו המרחפים. ניב לעומת זאת, נאלצה לסגור עוד תוכנית ולפנות מקום ל"קול הג'ז הזה".

אנדרו קני ממשיך להוביל את קולקטיב האסטרונאוטים האנלוגיים, באותה המוטיבציה שעמה הקים וטיפח במהלך עשור מרהיב. התפוקה כוללת שישה אלבומים, שני אי-פיז ואוסף אחד. אין ספור שירים קטנים, גדולים, אינטימיים ואלמותיים, שנכתבו על הירח ובריטואל קבוע מובילים את המאזין לאותו אייקון גלקטי נטול כוח משיכה עם מוזיקה שנובעת בעיקרה, מחשיפה בצמצם פעור לרווחה, למרחבים צחיחים ואין סופיים.

מי שכבר שמע את ההרכב, וודאי מכיר היטב את הסכימה התבניתית והקבועה שבה משתמש אנדרו קני כדי לכתוב שירים, שמקיפה במחזוריות את כל מה שהוציא עם אמאנסט מאז 1995, והם נשמעים פחות או יותר אותו הדבר (מלבד איכות הסאונד והנפח שהשתבחו והתפתלו עם השנים). לא ניתן להתעלם מהעובדה שהסאונד של אמאנסט היה מלכתחילה מקורי, וכבר באלבום הבכורה הפנטסטי, "The Fun of Watching Fireworks" מ-96' הם נשמעו ספייסיים, אווריריים, אינטימיים, מלנכוליים ואחוזי קסם מנחם וידידותי, שנדבק ללב כמו עלוקה מעוררת אמפתיה.

"Set Free" הוא יצירת פאר נוספת של אנדרו קני וחבריו להרכב, שבמידה מסוימת מתרץ היטב את הנוכחות הבלתי מתפשרת שלהם לאורך העשור האחרון. על עטיפת האלבום הכתומה, מקדימה ומאחור, מופיעים אזיקים כשאחד נעול והשני פתוח, יוצרים את האותיות A ו-M, לפניהם מונח גם המפתח. Amanset Free. אמריקן אנאלוג סט משתחררים.

ההשתחררות הזו, שאמאנסט מצהירים עליה, נוגעת אולי לשינויים פרסונליים בהרכב, שדלדלה את מינון המונוטוניות והפכה את אמאנסט להרכב מגובש יותר. בתהליך הדרגתי, בו השילו מעצמם את הפסיכדליה ששפכו הקלידים של ליסה רושמן בשני האלבומים הראשונים, וב-2001 אווררו את הלופים האינסופיים של האקורדים והחדירו גרוב וקצת דיסטורשן. משהו בהחלטה המשותפת של אמאנסט להמשיך להיפגש ולעשות מוזיקה למרות כל מיני קשיים ותלאות שעברו בדרך, מזדקר באלבום החדש במלוא הדרו ועכשיו זה פשוט נשמע כמו כיף גדול ונטול עכבות.

כל חברי ההרכב תמיד טענו בפה מלא שאלמלא היו נולדים באוסטין, הם כנראה לא היו עוסקים בשום סוג של מוזיקה לעולם. ולמרות הצניעות, תחת ידם האלגנטיות יצאו חמישה אלבומי חובה לכל תקליטיית אינדי המכבדת את עצמה. הראשון שמוזכר לעיל, "From Our Living Room To Yours" מ-97', "The Golden Band", "Know By Heart" ו-"Set Free" החדש. הם מעודדים בקלות בריחה שקולה מהמציאות ללא חרטות וללא סמים קשים מתוך חדר שינה פרטי של אנשים כמוני וכמוכם בדיוק. מבוישים פה, מופנמים שם, שמחים כשיש, עצובים כשאין.

אמריקן אנאלוג סט, "Set Free" (יבוא, Arts&Crafts/ Morr)