שי להב, "לך לעזה"

כל הארץ דגלים דגלים. מרוחים על חומות הבטון, צבועים על קירות הבתים, תלויים על חוטי החשמל. באמת יפה מצדם של תושבי עזה על שהחליטו לקדם את פניו של טוראי להב בדרך כה ססגונית. הייתכן שהוכרזה מדינה פלסטינית ואיש לא טרח ליידע אותי? הפז'ו הצבאית מחליקה לתוך השדרה הראשית של העיר, הקרויה על שם הרודן הנאור גמאל עבד אלנאצר, והלב שלי מתחרה עם המנוע בסיבובים לדקה. הגעתי למשחק האמיתי, שואו-טיים.

"נו, חמודי, התחלת לשקשק?" שואל איתי, אשר על ההגה. "אני נותן לך יומיים בדיוק עד שתתחיל לקלל את הראש הדפוק שלך, ששכנע אותך להעלות פרופיל ", הוא מבטיח בליווי החיוך הסרקסטי שאני מכיר היטב אחרי קרוב לעשור של חברות.

"די, עזוב אותו, טמבל", חובט על כתפו גיא פרנק, שיושב לידו. "אל תקשיב לעוכר שמחה הזה. עשית בשכל כשחברת אלינו".
"כן, ממש... גאון של אמא," נוחר איתי בבוז.

שיזדיין, מ'כפת לי ממנו. לפני יומיים יצאתי מהוועדה הרפואית עם רון בלב ופרופיל 97 ביד כדי לחבור לבני-גע שלי. אני עומד להפוך לגבר חלוצי לוחם ושום הערה צינית לא תוכל לפגוע לי בחזון. אבל איתי לא מרפה. "אז מה, בורלא?" הוא נוקב בכינוי שהודבק לי בשל"ת הראשון, עוד לפני שהתגייסנו, "הרגשת פעם סלע בפרצוף? אתה כבר יודע איזה כיף זה כשרחוב שלם רודף אחרי התחת הוורדרד והרוטט שלך?"

"אין דאגה", אני מנסה לשוות לקולי טון נונשלנטי. "אני סומך על התחת המוצק שלך. הרי נאד אחד מהכיוון שלו, וכל עזה במקלטים. שמעתי שצה"ל החליט להאביס אותך בשעועית מקופסה כדי למגר את האינתיפאדה".

איתי כרמלי, יצרן נפיחות ידוע, מחוויר לרגע, אבל קולט מיד במראה סיכוי לקאמבק. "מה קורה, רובי'לה?" הוא מפטיר לעבר פגר האדם השרוע לצדי. "אתה בהכרה בכלל?"

לא ברור. מהרגע שאיתי ופרנק אספו אותנו במחסום ארז, רובי מתפקד על תקן הלן קלר. פיו פעור לרווחה ושרירי הפנים שלו קפואים לגמרי. "הכל בסדר, בנאדם?" אני תוקע לו מרפקון בצלעות.

"די, עזוב אותי!" הוא צורח בהיסטריה. "אתה חושב שהפנטזיות שלך להיות מאיר הר-ציון יעזרו לך מול כל אלה? 'סתכל, 'סתכל על הפרצופים שלהם. הם מתים לשחוט אותנו לארוחת בוקר".

ואז אני מסתכל בהם בפעם הראשונה. תושבי רחוב שלם עומדים ומשקיפים עלינו באמצע היום, כמו בסצינה מתוך סרט ערבי בבימויו של היצ'קוק. נדמה שבעוד רגע ינחתו עלינו ציפורי ענק או לחלופין בקבוקי תבערה. כשאנחנו עוצרים ברמזור מתקרבים למכונית שני ילדים, בני שש או שבע, ומטים את ראשיהם לעבר החלון שלי. אני מלטף בעצבנות את נצרת רובה הגליל המונח בין רגלי, אבל הם רק נצמדים אל הזגוגית ומביטים בי. אני לא מצליח לפצח את התשדורת ששולחות העיניים שלהם. מה זה המבט הזה, לעזאזל? יידרשו לי עוד יומיים בעזה כדי להבין. זאת שנאה. עזה.

"חמודים, אה?" איתי מתמלל ברשעות את מחשבותי. "ליומולדת הבא הם מקבלים רוגטקה. ועל מי הם יתאמנו? על החייל האמיץ בורלא!"

"די, די, שתוק כבר!" פרנק מאבד סבלנות. "שבוע אתה אומר לי איזה כיף ששי מגיע, ובסוף אתה עושה לו ת'מוות".

"אז אתה אוהב אותי!" אני מכריז בקול נשי ומחבק את איתי מאחור, "אתה פשוט אוהב אותי!"
"די, די, עזוב אותי!" הוא מנער אותי במבוכה תוך שהוא מעווה את פניו הגבריות ותובע, "פרנק, תדליק רדיו. נשמע חדשות".

"שר הביטחון יצחק רבין", מדקלם דן כנר, "הורה לכוחות צה"ל להגביר את אכיפת הסדר בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה". גבר הרבין הזה. שמאלני, כמוני, אבל מבין מצוין שאם לא ניתן לפלסטינים האלה בראש, ומהר, הם עוד יתפסו תחת, ולתמיד.

"הנה, הגענו למבצר!" צועק איתי. "תכירו, יא כ"ף-למ"דים - הממשל. המקום היחיד בעזה שהערבים לא מעיזים להתקרב אליו".

המבנה המרשים, הניצב כמה עשרות מטרים לפנינו, והציטוט של רבין, מחזירים לי את הזקפה הלאומית. אבל מנגינת "עמוד האש", המתפקדת כפסקול למחשבות הפטריוטיות בראש שלי, נקטעת כשאיתי עוצר בפתאומיות את הרכב. "מה 'תה עושה? השתגעת?" נובח עליו פרנק, פני התינוק שלו מתחילות להאדים.

"שתוק, שתי דקות ואני מסדר לנו חצי מנה. הפלאפל פה אוכל את 'אוריון' בלי טחינה", איתי פותח את הדלת, יוצא מהמכונית ומותח את רגליו האינסופיות.
"יש להם גם שווארמה?" רובי חוזר לחיים.
"אוה, שלום!" צוחק איתי. "מחר ב'מעריב': 'התעורר ממוות קליני בעזרת לאפה!'"

כשהוא רואה שהצבע מתחיל לשוב לפניו החיוורות של מאותגר הפרופיל, הוא מנסה לגזור קופון. "בוא, רובי," הוא אומר במתק שפתיים, "הכנאפה שלהם? סו-כר."

"כנס כבר לאוטו, דביל!" פוקד פרנק. "מספיק שאיזה שומר בממשל ישטנקר עלינו, וכולנו בכלא. במיוחד אתה, עם העל תנאי שלך. למה, למה הקשבתי לך בארז? היינו צריכים לקנות שם סנדוויצ'ים לכל המחלקה".

איתי חוזר לרכב באי רצון בולט. "איך זה, באמת, ששלחו אותכם להביא אותנו?" אני מתעניין. "נגמרו הנהגים בגדוד?"
"כל הרכבים הצבאיים בחוץ," משיב פרנק, "אז המ"פ שלח אותנו ברכב אל"ף שלו, כי הנהג שלו חולה או משהו".

"אל תחפש פה היגיון", מתערב איתי. "אף אחד בצבא המזורגג הזה לא יודע מהחיים שלו. אנשים נוסעים באמצע עזה עם פרייבטים מהבית. הבלגן חוגג".
"הייתם לפחות דופקים איזה אפטר", אני אומר.
"יפה, גאון. אבל מר פרנק הצדיק, במקום לדפוק איזו קפיצה לבריכה באשקלון", מסביר איתי במרירות, "נדנד לי לנסוע דו?ך למחסום. כבר נבחרת לחניך מצטיין, יא מזדיין".
"די, סע כבר", גופו הקטן והמוצק של פרנק מכווץ כולו. הוא בקריזה.

אני אוהב את הפינג-פונג המילולי ביניהם. התאהבתי בו כבר לפני שנים, כשפגשתי בהם לראשונה, בצריף של התנועה. וכמה התגעגעתי אליו בחודשיים האחרונים, חודשיים מסריחים של טירונות כושר לקוי שאליה נזרקתי בגלל מחלת נשימה עלובה שממנה סבלתי בילדות. רובי, או לפחות מה שנשאר ממנו, היה החבר היחיד שלי שם, אלא שבניגוד אלי, הוא היה מרוצה מאוד ממעמדו בקצה שרשרת המזון הצבאית. לרוע מזלו, גם דלות הפרופיל לא מנעה מצה"ל מלספח אותו לגדוד, על תקן אלחוטן. "תגיד, איתי", הוא מלחשש בקושי ניכר. "הרכב הזה... משוריין או משהו?"
"מה זה משוריין", איתי חושף שיניים בהנאה. "אתה רואה את הפנסים הקדמיים? אלה לא פנסים באמת, אלא מסווה לסכיני פלדה מסתובבות. ברגע שמתקרבת לפה אבן, חיישנים מיוחדים מפעילים אותן והן גורסות אותה לחצץ".
"דביל", מסנן רובי מאחורי השפם, ושב להתכרבל בתוך עצמו.

אבל אותי הסכנה דווקא מחרמנת. אחרי תחמון מרהיב ששיפצר לי את הפרופיל לספרות תשע ושבע, שבתי אל הבני-גע שלי. מעכשיו אני והם כתף אל כתף, דוהרים בסמטאות. נשכב יחד במארבים, נזרוק אבנים על עכברושי הענק של ג'בליה ונדבר על זיונים. מעניין אם מתחת לכל הרעלות האלה יש ערביות כוסיות. אלוהים, כמה שאני מיוחם. ביציאה הבאה אני מסתער על שירי. ללא מורא, וללא רחש חשדות ודבר אשם. אולי הסטטוס החדש, חייל קרבי מפואר, ימוטט את חומות יריחו שהקימה סביבה. זה חייב לקרות הפעם, כי אין לי מספיק יציאות כדי להקיף אותה שבע פעמים. בסדר, אז היא נורא מתקוממת מהכיבוש ומה"עוולות שאנחנו עושים לפלסטינים," אבל בחורה, כל בחורה, לא יכולה להישאר אדישה לנוכח חייל השב משדה הקרב. אני עוצם עיניים ומתחיל לתסרט את טקס הענקת הפרס. שנינו על המיטה שלה, אני מוריד את החולצה ומראה לה שטף דם על החזה. "ממה זה?" היא נחרדת.
"איזה שמוק בסמטה צדדית," אני עונה באגביות, "דפק אותי עם הרוגטקה ליד היציאה, שלוש וחצי בלילה. אבל החבר'ה תפסו אותו. והוא התחרט על זה, אוהו..."
שירי רוכנת אלי, אני מסניף ברעבתנות את ה"נקה 7" שלה, והיא מתחילה ללטף אותי בשתי הידיים. יוצאת לדרך באזור הצוואר, מלטפת את הפצע בחזה ומשם יורדת אל הבטן... "את רכה כמו משי", שר אריק סיני ברדיו, מספק לי פסקול, היד של שירי מפלסת את דרכה בואכה רחוב האושר האינסופי. "וזה רך כמו משי..."

בום! רעש אדיר של זכוכית נשברת, מלווה בצפירת מכונית, שולף אותי בחדות מגן העדן. אני מסתכל קדימה וקולט את הראש של איתי שמוט על ההגה, סביבו דם וזכוכיות. מה קורה פה, לעזאזל? איפה היד של שירי? ולמה איתי לא מתרומם? פרנק, דרוך וחד, מסיט במשיכה עזה את ראשו המדמם של איתי, ומצליח לדחוק את רגלו מדוושת הבלם ולסחוט אותה בעצמו. הרכב מאט ופרנק משתלט עליו. אני מציץ באימה קדימה. נותרו עוד כמה עשרות מטרים עד לש"ג. "עופו החוצה!" צועק פרנק.
"מה פתאום?" רובי לופת בהיסטריה את המושב שלפניו. "אני לא יוצא! הם ישחטו אותנו!"
"צאו כבר, מפגרים! פה הרבה יותר מסוכן, אנחנו מטרה קלה! וכשאתם יוצאים תפחידו אותם, שלא יתקרבו, אני ממשיך לנסוע!"

אבל רובי קפוא במקומו. זומבי. מטח של אבנים נוחת במרכז הכביש. אני פותח במהירות את הדלת שלצד רובי, כדי לנסות לדחוף אותו שלי אל מחוץ לרכב. רובי מתנגד, שורט ונושך אותי, אבל אני מצליח לבעוט אותו לעבר המדרכה ולהתגלגל אחריו. יחד אתנו נושר מהרכב גם הקיטבג של רובי. אני מתרומם ומתחיל לקפץ על רגלי, סטייל סטלונה ב"רוקי", תוך הנפת קנה ה"גליל" מעלה והפניית מבט תקיף ונמרץ לכל הכיוונים. אלא שהאבנים עדיין נזרקות לעברי מכל עבר, ובפועל אני מתפקד על תקן ברווז במטווח. לפתע נשמעת נהמה הולכת וגוברת. הצצה חטופה סביב מגלה שהמון זועם מתקרב ומתחיל לסגור עלינו משלושה כיוונים, ורק זה המוליך לבניין הממשל נותר עדיין פנוי. לירות באוויר? לכוון אליהם? הפעם האחרונה שבה יריתי היתה במטווחים בטירונות, אני בכלל לא זוכר איך לתפעל את הנצרה המזורגגת... רוץ, גבר, רוץ, אני אומר לעצמי, אל תיתן לחרחור הזה לעצור אותך.

עוד בלוק אימתני פוגע ברכב, הפעם מנותצת השמשה האחורית. אבל נראה שהפז'ו ממשיכה לנסוע בקו ישר. פרנק, לפחות, עוד מתפקד. מה עושים? מה עושים? חייבים להרתיע את החארות האלה, שרק הולכים ומתרבים כל הזמן. אבל איך? אולי לרובי יהיה רעיון. אבל איפה רובי בכלל? אני מציץ אחורה אגב שעטה, וקולט אותו משתרך מאחור, גורר את הקיטבג המתפקע שלו. "תעזוב את הקיטבג, אידיוט!" אני צועק.
"לא עוזב אותו בחיים," הוא צורח, "לא בא לי לחטוף מט"ש"
"מה מט"ש, יא גנוב! עוד ישחטו אותנו פה! זרוק אותו ותצמצם אלי כבר!"
"מה אתה אומר! אתה תשב במקומי בכלא על הפקרת רכוש צה"ל?"

במקום להתקרב למבצר, אני הולך על רברס. דופק ספרינט, ליתר דיוק. "תביא לי את זה!" אני צועק, ומנסה לסחוב את הקיטבג מהידיים של רובי.
"אל תיגע בי!" הוא רץ הצדה באמוק ומניף את הקיטבג באוויר, מעל לראשו.

נערים פלסטינים עומדים על המדרכה, מביטים ברובי הרץ ושרים לו בקצב: "הופה! הופה!" רובי מאבד שיווי משקל, מתחיל להתנדנד כמו נחום-תקום ובסופו של דבר נופל. אני משוכנע שהוא חטף אבן, אבל מגלה שהלוחם המפואר בסך הכל מעד בעקבות מפגש עם בור ביוב נטול מכסה. האוזן שלו מדממת. "אמא!" הוא צורח. "אני מת!"
"אתה לא מת", אני שומע את עצמי צוחק. "אתה סתם טמבל".

רובי זונח את הקיטבג, כורך את ידו הימנית סביב כתפי, ואנחנו מצליחים להדביק את האוטו, שכבר הגיע אל הש"ג. אני רץ אל הדלת הקדמית, חושש ממה שיתגלה לעיני. "תעזור לי", פוקד פרנק, ויחד אנחנו גוררים את הגפיים הכי ארוכות באזור הצ'ק-פוסט אל מחוץ למכונית. "בזהירות, בורלא!" איתי חוזר לחיים, "מה אני נראה לך? שק תבואה?"

קבוצת הנערים המעודדים פורקת בינתיים את תכולת הקיטבג ומנופפת בה בהנאה מול עיניו הכלות של רובי. "הלך עלי," הוא ממלמל. "הלך עלי. אומרים שהמג"ד פה נאצי. הוא יזיין אותי במשפט".
"איזה מג"ד?" מסנן איתי. "קיטבג זה כבר לא בסמכות של מג"ד. הסתבכת עם האוגדונר בכלל".
"עזוב אותו", מורה לו פרנק, אגב בחינת הפצע במצחו.
"עמוק?" שואל איתי.
"לא מספיק. זה ייגמר בצלקת קטנה, תישאר יפיוף".
"אז מה קורה, בורלא, מתחרטים?" מחייך היפיוף לעברי, "וולאק, הפרצוף שלך יותר לבן מהבפנים של הקרמבו. וולקאם טו גאזה, בייבי, וולקאם טו גאזה".

שי להב, "לך לעזה" (ספריית מעריב)