וינסנט נגע לו

מפתיע לגלות מה רב הדמיון בין סרטו החדש של ג'ים ג'רמוש "פרחים שבורים" ל-"Brown Bunny" סרטו בן השנתיים של וינסנט גאלו (נחשב לסרט המושמץ ביותר שהשתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן). בשני הסרטים גבר יוצא למסע בכבישים נדחים של עיירות בארצות הברית בחיפוש אחר אהבות עבר. את שני הסרטים מלווה צילם הכבד של אישה וילד. ההבדל המכריע הוא שבסרטו של גאלו התינוק מת ברחמה של האהובה, שמתה מוות כעור אחרי אונס, ואילו אצל ג'רמוש קיומו של הילד הוא תעלומה לא פתורה.

הדמיון חובק גם את המרכיבים יוצאי הדופן, המקשטים את הסרטים והופכים אותם לטעימים יותר. למשל הסמליות ה"פשוטה", השתולה בתסריט לכאורה בצורה שרירותית. אם בסרטו של גאלו אלה הנשים שבחיי הגיבור הנושאות שמות של פרחים, אצל ג'רמוש מדובר בצבע הורוד שצץ וחוזר בסביבת המחייה שלהן כמכתב, חלוק, מכונת כתיבה, ציור של זר פרחים או סרט הקשור לתיק. ואין מה לחשוש, אפשר לסמוך על המודעות של ג'רמוש המפריד בעדינות ובכפפות של משי את הצבע הוורוד מהקשרו הרומנטי המתבקש. ולמרות המודעות הזו, כל כך מרענן לחוש את האופטימיות הזהירה של ג'רמוש הקולנוען, שכיוצר התבגר כל כך בחן ולמרות זאת סרטיו, גם כשהם מאוכלסים במיטב אנשי התעשייה, שומרים על ייחודיות (אם תרצו אווירה עצמאית) ומקוריות כאילו רק אתמול סיים את סרט הסטודנטים המסעיר שלו.

ג'רמוש מציג בסרטו את הדון ז'ואן של המילניום החדש ושואל אם בכלל יש לו מקום בקהילה. ג'רמוש בחר בביל מאריי - מזדקן ומחוטט פנים אך כריזמטי כשטן עצמו. הוא מגלם את דון ג'ונסטון - גבר חבול, נטול אנרגיה שזנבו בין רגליו (השחקן דון ג'ונסון, מיאמי וייס, נופל כאן קורבן להערה בנושא החמקמקות האכזרית של אבק הכוכבים). ג'ונסטון בגילומו של מאריי הוא רווק (בהגדרתו שלו) שנעזב על ידי זוגתו האחרונה, ושנשותיו הקודמות הסתדרו היטב בלעדיו. האחת (שרון סטון) חיה עם בתה הצעירה, ליבה שבוי בקברו של בעלה נהג המרוצים וחייה מקבילים כעת לעלילתו של ספר אחר, "לוליטה". אחרת (ג'סיקה לאנג), יצאה מהארון וחיה חיים רוחניים. באחת מהברקותיו העדינות של הסרט מנוטרל המבט הגברי החודר או האונס של הדון ז'ואן, זה שאין לעמוד בפניו. בת זוגתה המגולמת על ידי קלואי סביני (בליהוק המתייחס ישירות לסרטו של גאלו), החושפת ודוחה פעם אחר פעם במבט קשה את עיניו של הגבר המזדקן.

כמו בסרטיו "קפה וסיגריות" ו"מונית לילה", או בעצם כמו בכל סרט אחר של ג'רמוש, הקטעים ההיסטריים ביותר טמונים בשיחות שמנהלות הדמויות, ואכן אל דמותו של דון ז'ואן הוא מצרף מיתוס ספרותי נוסף, סייד קיק תואם שרלוק הולמס. מה שכל כך יפה בתסריט שכתב ג'רמוש, הוא שלא מדובר במסמר האחרון בארונם אלה להפך, הוא לגמרי מוליד אותם מחדש. הנה דון ז'ואן זקן ועייף מחד ושרלוק הולמס אפרו אמריקאי, חובב גראס, נשוי ואב לילדים (!) מאידך (ג'פרי רייט שממלא ברעננות את החלל שהותיר אחריו רוברטו בניני בתפקיד משנה, כובש ומרשים לא פחות מהמפגן הווירטואוזי עטור הפרסים שנתן בסדרת הטלוויזיה "מלאכים באמריקה"). כבר בפתיחת הסרט נעשה כבוד לשתי יצירות מופת קולנועיות שעשו את זה קודם לפניו. שתיהן מצחיקות עד דמעות אך במקביל מותירות מועקה. האחת היא סרטו של אלכסנדר קורדה "חייו הפרטיים של דון ז'ואן" והשנייה, סרטו של בילי ווילדר "חייו הפרטיים של שרלוק הולמס". שני הסרטים לא רק נושאים שמות דומים אלה גם פירקו ופירשו בחכמה את המיתוסים הספרותיים והקולנועיים שמאחורי דמויות מושאיהם. ווילדר הציג את הולמס שלו לא רק כרווק מושבע, חובב אופיום אלא כהומוסקסואל. קורדה, באמצעות השחקן וכוכב הקולנוע האילם דאגלס פיירבנקס, הציג גיבור בעל שיער מאפיר ורב מפרצים, שהנשים בחייו מאוכזבות לגלות מה רב המרחק בין המוניטין לאיש שזקנתו אינה מחמיאה לו. זה היה סרטו האחרון של פיירבנקס שנפטר חמש שנים מאוחר יותר, צוואה קולנועית חריפה למי שגילם דמויות מפתות והקים את חברת יונייטד ארטיסטס יחד עם צ'ארלי צ'פלין וד' וו' גריפית.

תעשיית האינדיפנדנט הצמיחה שמות חדשים כמו קוונטין טרנטינו ודיוויד או ראסל. אך ג'רמוש, כך נראה, נשאר צמוד לקולגות וים ונדרס ואקי קאוריסמקי שהשפעתם ניכרת בסרטו. חשוב לציין שלא מדובר כאן במחוות אלה יותר בדמיון סגנוני - עקבות של האייטיז. הוא תמיד הקפיד לצלם אמריקה בלתי מזוהה בסרטיו, כשהוא עוקב אחר בניינים, רחובות או אנשים בתנועת מצלמה מקבילה וחסרת מעורבות. פתאום, כשהוא נפרד מדמויותיהן של שרון סטון ובתה הניבטות מבעד לחלון, צץ לו פריים הנראה כציור של אדוארד הופר - ממש כמו שוט מאחד מסרטיו האמריקאים של וים ונדרס, שטען שאמריקה בשבילו היא הופר. האלימות בסרטו, ההבעה החתומה והתנועה המדודה של ביל מאריי היו משתלבים היטב בעולמם האדיש של אקי קאוריסמקי או האל הארטלי המאוכלס באנשים הזזים בצעדים אפילפטיים.
בסצינה המפוכחת והמרגשת ביותר בסרט מתבקש ג'ונסטון לתת את עצתו לחיים לבחור צעיר, הוא מהרהר מעט ואומר את האמת האקזיסטנציאליסטית שלו "העבר חולף, אני יודע את זה, העתיד עוד לא הגיע אז כל מה שיש זה זה - ההווה". כל כך יפה.