גל ויינשטיין:"הייתי מכניס מכות לאגף החנייה של עיריית תל אביב"

איזו מוזיקה שמעת בזמן שעבדת על התערוכה האחרונה?

שום מוזיקה. אני לא שומע מוזיקה כשאני עובד. במהלך היומיום אני שומע עכשיו הרבה שירי ילדים – דיג דיג דוג וד"ר דוליטל, בזכות הילדה שלי, שהיא בת שנה וקצת. כשאני עובד, אין קשר בין היצירה והמוזיקה עצמה. העבודה שלי די אובססיבית, אז הרעש תמיד נטמע ברקע. לפני כמה זמן שמעתי, בזמן שעבדתי, סירנה חזקה ברחוב. עם הזמן, גם הרעש שלה הפך לדמות ברקע. פעם הייתי שומע יותר – דייוויד בואי, טום ווייטס, מוזיקה ערבית. יש משהו במוזיקה שמכניס לתהליך העבודה אווירתיות, ואני אוהב לפעמים לחוות את האווירתיות בלי מוזיקה. גם אם מישהו ישים מוזיקה במהלך העבודה, בסופו של דבר אני לא אשמע אותה.

מה יותר מזין אותך, טלוויזיה, ספר או סרט?

ספר. עצם הקריאה. קשה להגדיר את סוג ההשפעה הזו, היא קשורה בחוויה שאעבור במהלך קריאת ספר מסוים. אפשר לחוות בקריאה חוויה שתחפש אחר כך במהלך היצירה, גם אם הצופים לא יראו את התהליך בתוצר המוגמר. חלק גדול מהדימויים שאני לוקח מגיעים מספרים. כשרואים או קוראים משהו מרגש, הדימוי לפעמים נשאר בתוך המערכת. אחרי כמה זמן אפשר לחזור אליו ולעשות בו שימוש, לפעמים מתפתח אתו קליק כמו במערכות יחסים, ולפעמים הוא נשכח.

אני מאוד אוהב את קפקא, את סלין, שכתב את "מסע אל קצה הלילה", את פסואה, אבידן, סילביה פלאת. בשירים של אורי צבי גרינברג, למשל, מדהים ההבדל בין התוכן הפשיסטי לבין חיבורי המילים. אצלו חווים חוויה מפוצלת - בין החוויה האסתטית לעומת החיבור התוכני בין המילים.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני גר ברחוב ליברמן. הייתי מסדר שתהיה יותר חניה ושירחיבו את המדרכות. הייתי מסדר גם שיהיו יותר פחי זבל לחרא של הכלבים. אני אוסף אחרי הכלבה שלי, אבל תמיד חסר לי פח זבל ברגע הנכון.

למי היית מכניס מכות?

לאגף החניה של עיריית תל אביב, מהסיבות הברורות מאליהן.

את מי היית מזמין לדרינק על חשבונך?

את החברים שלנו, כי זו החוויה הכי אינטימית והכי קרובה.

מה ההתמכרות שלך?

חנויות לכלי עבודה. התמכרתי בערך באותו זמן שהתחלתי לעבוד על פרויקטים. יש כמה חנויות שאני קבוע בהן וגם אתרים באינטרנט. אני נכנס לחנות כשאני בדרך כלל צריך לקנות משהו אחד, יוצא עם ארבעה ונשאר בחנות שעתיים. זו מן הקסמות. עכשיו, כשעבדנו על הפרויקט האחרון, גיליתי חנות של כלים פנאומטיים ונמנעתי מלנסוע אליה. שלחתי מישהו אחר כי ידעתי מה יקרה אם אני אסע.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה, חי או מת?

באופן כללי, כל מי שרוצה. לא ממש מעניין אותי מי יראה או לא. האמת שפיטר גרינוויי היה לפני כמעט שנה בארץ ורצה לפגוש אמנים. המליצו להם עליי, והמפיק שלו השאיר לי הודעה ששמעתי באיחור של יום. עד היום אני שומר את ההודעה במשיבון. היה יכול להיות נחמד לעשות תיקון.

לינקים שימושיים מתוך הפייבוריטים של גל וינשטיין:

1. דעפלסט: http://www.daplast.net

2. עץ-דע: http://www.etzda.co.il

3. חנות הכלים של יהודה ורשבסקי: http://www.wolfcraft.co.il

לפני זמן מה, נתקל גל וינשטיין בצילומי אריות שמסתובבים להם בסוואנה מתוך ה"נשיונל ג'יאוגרפיק". הדימוי נשאר אתו והוא התחיל לחקור אותו לעומק, להפריד בין שכבה לשכבה ולהיכנס לו לקרביים. לאורך הדרך, הוא מצא את עצמו מול צילומים של עבודה של קדישמן, שהתבססה על ספר של פטר מירום. מירום, צלם, הוא שם שניבט כמעט מכל ספרייה ישראלית ביתית ותיקה, מהסוג שמכבד את עצמו בספרי "10 למדינת ישראל". וינשטיין הגיע לספרו של מירום, "שירת האגם הגווע", וההתעמקות שלו בדימוייו הובילה אותו, בסופו של דבר, לתערוכה שמפוצלת בין שני חללים, אינסטליישן טלוויזיוני מחוץ לחנות המוזיאון ולקטלוג.

תערוכת היחיד שלו, "עמק החולה", נפתחה לצד זו של מאשה זוסמן, ביום שישי האחרון (30.9) בביתן הלנה רובינשטיין. בחלל אחד - עבודת רצפה שמייצגת אדמה מבוקעת, מגולפת מ-MDF, מכריחה את הצופה לגעת בה ולחוות אותה. בחלל השני – שש עבודות קיר גדולות, שעוקבות אחרי קווי הדימויים של מירום בעזרת צמר פלדה. הספר של מירום התייחס לייבוש אגם החולה. הניסיון להפוך את השטח לפרויקט חקלאי פגע באיזון הטבעי של האזור ומדיבורים על קדמה הנדסית, נגררו מבצעיו לבור קדמוני של פגיעה והרס.

כשהציג וינשטיין ב-2002 במוזיאון הרצליה, קרא להצבה "עמק יזרעאל", וכשהציג עבודה באותה שנה בבינאלה בסאו פאולו, בחר להציב גג רעפים אדומים. כשווינשטיין מעיד על תהליך עבודתו, הוא מתייחס לדימויים שהוא בוחר לשחק אתם כאל משהו כל כך טעון, עד שהוא כבר כמעט מרוקן מתוכן. דרך השימוש בחומרים סינתטיים, הוא מנסה ליצוק לתוכם תוכן אחר, חוויה פיזית, "כמו מן חיזוקית של חוש הראייה", הוא מוסיף. הוא חי חיי סטודיו אפופי PVC, מלאי נסורת, לבד וסיליקון.

בחיי היומיום, השילוב והיחס בין החומר לדימוי מעסיק אותו גם כשהוא מלמד פיסול במחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל או במכללת אורנים. אחרי סיום לימודיו בבצלאל ב-1997, הוא החל להציג בתערוכות יחיד בגלריות המקומיות השונות והציג מאז גם בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם; ביניהן "העברים החדשים בברלין", "רוז סה לה וי" במוזיאון תל אביב ותערוכות קבוצתיות באלון שגב ובגלריה שלוש. בשנה שעברה זכה גם בפרס המצוינות של משרד התרבות ובפרס האמן של מוזיאון תל אביב וישראכארד.