הום סינמה

הפישוט באמצעי עשיית הסרטים נתן דחיפה לקולנוע התיעודי והניסיוני, יבול עצום של סרטים דלי תקציב מגיע למדפים, ובהתאמה גדל היבול האיכותי. עמוק באדמה, מרקס בטח מנפח את חזהו בגאווה ומלמל "אמרתי לכם שכסף מניע את העולם". סרטים דלי תקציב הם לא כוכב חדש בשמי הקולנוע, אבל המצאת ה-DV בהחלט עשתה את הכל קל יותר. כשם שמוזיקאים חובבים מפלרטטים עם הקיובייס, כך יוצרי סרטים יכולים לצלם במצלמות החצי מקצועיות שלהם, לערוך בבית ולשגר את מרכולתם אל המסך.

איך עושים את זה? אחרי שרכשתם או השאלתם מצלמת DV באיכות טובה (רצוי דגם שעושה שימוש ב-3CCD, כלומר רגישות שבב גבוהה), אחרי שיש בידיכם כך וכך קלטות עם החומר המצולם, כל מה שנשאר הוא להתחבר למחשב שמותקנת עליו תוכנת עריכה (Avid אקספרס, פרמייר, פיינל קאט) ולהתחיל לערוך.

התוצאה לא תראה נוצצת כמו ההפקה האחרונה של שפילברג, אבל מי שיודע לספר סיפור טוב לא נזקק בדרך כלל לאפקטים יקרים. את ההפצה תוכלו לעשות דרך מבחר חברות שיתנדבו (תמורת סכום פעוט) לשלוח את הבייבי שלכם לפסטיבלים ברחבי העולם, ולדחוף אותו לעבר קנייני קולנוע וטלוויזיה. השוק משווע לחומר טוב. ערוץ 8, ערוץ יס-דוקו וחבריהם לביצה זקוקים לתכנים. ההתרחבות הנמשכת בפס של העברת הנתונים ברשת, מבטיחה שהיא תהפוך ידידותית עוד יותר לתחום, ותהפוך לבנק עצום של VOD (וידאו און דימאנד - וידאו על פי דרישה) שיכלול גם סרטים עצמאיים, בניגוד למצב כיום בו התעבורה בתחום היא כמעט באופן בלעדי מתוצרת הוליווד. עכשיו המצלמה בידיים שלכם.

יוצרי סרטים בכל העולם כבר עושים את זה לבד. מ"פרוייקט המכשפה מבלייר" ועד ל"לאכול בגדול", סרטים עם ארומה ביתית הפכו לבני בית בכל מכשיר די.וי.די. דוגמה מעניינת הוא "ים של פחד", סרטם של כריס קנטיס ולאורה לאו המספר על זוג שנסע לצלול ונשכח אי שם בלב ים. הזוג קנטיס-לאו צילם בסכום הפעוט (יחסית) של 130,000$ ומכר את התוצאה ב2.5 מיליון $ אחרי הקרנה מוצלחת בפסטיבל סאנדנס. לאו צילמה בדי.וי, ולא היה שימוש באפקטים או הדמיות מחשב, החלטה אמיצה בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט המספר על כרישים מסוכנים, מה שאילץ את הצלמת לעמוד במרחק אפסי ממלתעותיהם.

בארץ, דלות התקציב היא שם המשחק. דן ונואית גבע ("תחשוב פופקורן"), אבי מוגרבי ("נקם אחת משתי עיניי"), חיים בוזגלו ("דיסטורשן"), אסף סודרי ואמיר טאוזינגר ("שביתה"), דוד גברו ("סיסאי") ועוד רבים וטובים, כולם משתמשים במה שיש כדי לספר סיפורים קולנועיים. לקולנוע התיעודי, מהבחינה הזאת, יש יתרון גדול. הם יכולים לתעד את המציאות בדי.וי שלהם, ולא נזקקים להפקה הבלתי נסבלת מבחינה כלכלית של סרטים עלילתיים. סרטו האחרון של מוגרבי, למשל, הועבר לפורמט קולנועי של 35 מילימטר ויצא לסיבוב בפסטיבלי חו"ל למרות הצילום הפשוט ודלות ההפקה. היצירה התיעודית בישראל נהנית מהתנאים הייחודיים בארץ. כשאין כסף להפקת סרטים בדיוניים עתירי תקציב, עושים סרטים עם מה שיש. דוגמאות מעבר לים מראות שאפשר לייצר גם סרטים עלילתיים בסכומים שרחוקים מלהיות אסטרונומיים. עכשיו נשאר לחכות ליוצרים נוספים שייקחו צ'אנס וירימו את הכפפה.