מניאק דיפרסיה

"גיליתי את הדרך להצלחה לטווח קצר / תספר לכולם שיש לך דיכאון קליני / תרשום רשימה של כל אלו שפגעת בהם / אל תחזיר להם טלפון / אבל תשתמש בהם בשיר / ואם אתה מספיק בר מזל ואחד מהוריך מת / תעשה כאילו שזה שבר לך את הלב / אך לעולם אל תבקר אותו בקבר".

מארק ביאנצ'י, שפועל כבר 5 שנים תחת השם Her Space Holiday, חושף באלבומו החדש את הנוסחה שלו. יכול להיות שזו עקיצה חסרת מודעות עצמית על תעשיית המוזיקה, אך סביר שזוהי דווקא ציניות שעמוסה במודעות, שגורמת לביאנצ'י לשיר את השורה הנ"ל, לאחר שהשתמש בכל טריק שנכתב בה באלבומיו הקודמים.

אלבומו השני של ביאנצ'י, "Manic Expressive" כבר היה צריך להחדיר את HSH ללקסיקון של ילדי האינדי, אך רק אלבומו הרביעי, "The Young Machines" של 2003, שלף את הברנש מהאנונימיות וחשפה עוד סינגר/סונגרייטר שוויתר על הגיטרה האקוסטית כדי לשבת לבדו בחדר השינה עם לפטופ. ביאנצ'י הצליח אז, בעזרת לופים קליטים אך חסרי תחכום וטקסטים חושפניים וטרגיים משהו, ליצור אלבום מקסים, שפונה לכל אדם שנשבר לו פעם הלב.

אותו אלבום הגיע אלינו שנה מאוחר יותר שוב, כשכל השירים מרומקסים בצורה טיפה אינטליגנטית יותר מהמקור, ע"י אמנים רבים שחלקו כבוד: Arab Strap, D-ntl, סופר פרי אנימלס, בום ביפ, סטריאולב, מאטמוס ועוד.

לקראת אלבומו החמישי, עזב ביאנצ'י את טקסס, משכנו בשלוש השנים האחרונות, ועבר לגור בבידוד, איפשהו בצפון קליפורניה (נכון שזה לא נשמע כזה מבודד?). התוצאה עונה לשם "The Past Presents the Future", ולמרות שהיא לא רחוקה מהחומרים הישנים של HSH, עדיין קיימים הבדלים רבים.

האינדיטרוניקה של ביאנצ'י נשארה איפשהו בין ברייט אייז לפוסטל סרוויס: שירה כואבת של טקסטים חסרי קידוד, מקצב דאנסי וכל מיני בליפס וסקוויטס. רק שביאנצ'י פחות מדויק, הצליל שלו פחות עדכני ופחות מתיימר משל שתי הקצוות המובאות לעיל, והיכולות הווקליות שלו לעולם לא יתקרבו לבכיינות המבורכת של ברייט אייז או לצלילות של בן גיברד מהפוסטל סרוויס.

אם באלבומיו הקודמים היה ניתן לראות את הלב החשוף והפגיע של ביאנצ'י מתעופף בחדר בעת האזנה, ב-"Past" נדמה שהוא עטף עצמו באיזושהי מעטפת המונעת חשיפה מלאה. חבל, בתור מאזינים אנחנו אוהבים את תחושת הכוח הדמיונית שמאפשרת לנו להרגיש שהזמר הפקיד את כל חייו בידינו.

יש כאן יותר סטורי-טלינג וחלוקת אנקדוטות ופחות שירים שיוצאים מהמעיים, לאחר לילה עמוס בסמים ואלכוהול, ובהתאמה, ניתן להבחין פה בהרבה יותר אופטימיות, או לפחות בהרבה פחות כאב.

השיר המוביל באלבום הוא ללא ספק "You and Me" הקצבי, שקיבל הפקה שמנה ומלאה בתכנותים ומסוגל אף להרקיד אם ממש מתאמצים; "Match Made in Texas", שממשיך באותו קו תוך כדי דיון על מגדר שלא קיים כשהזהות האמיתית היא אמריקאית; "The Good People of Everywhere" מספר על אדם שמנחה ילדים להרעיל את הוריהם בכדי להשתחרר מכל אחריות וחובה, ושיר הנושא המסיים את האלבום ברוגע מוחלט ומקסים, כשביאנצ'י נפטר מכל הבלינג-בלינג ונצמד לגיטרה אקוסטית בודדה.

יפה ונוגע ללב, אך כמו הרבה אלבומים ב-2005, לא מצליח לעבור מעבר לזה. שמענו את זה כבר וזה נשמע אחלה, אבל אף לסת לא תישאר פעורה כשזה יגמר.

הר ספייס הולידיי, "The Past Presents the Future" (יבוא, Wichita)

אנחנו ממשיכים עם עוד פרויקט של איש אחד שכנראה רוצה שיחשבו שהוא מוקף בחברים, ולכן החליט לפעול תחת שם שנשמע כמו להקה. הפעם, מדובר באוון ג'והנסן הנורווגי, שמוציא אלבומים תחת השם Magnet.

אלבומו החדש והשני של ג'והנסן, "The Tourniquet", כבר קיבל המון ביקורות נלהבות בבריטניה, וכמו שנכתב כאן על דת קב פור קיוטי לפני מספר שבועות, גם Magnet הופיע בפלייליסט של סידרת הנעורים "האו-סי", ואפילו הגיע ל"מתחת לאדמה" ולסרט הקיצי "מר וגברת סמית".

כאילו יושב מחוץ לחלון של איזו נסיכה, הוא שר כאן על קיומה של אהבה, איבודה של אהבה והרצון להתאהב, על גבי מלודיות פופיות בטירוף, שאותן הפיק במשותף עם ג'ייסון פולקנר, שעבד בעבר עם בק ואייר. הוא נע בין אלקטרוניקה רכה לאקוסטיקה מלטפת, בין מלנכוליה לאופטימיות ובאיזשהו מקום, בין טורין ברייקס לפולטליין.

השיר הראשון, "Hold On", מתחיל את האלבום יפה. אלקטרוניקה מתקתקה עם קליקים, בנג'ו ושירתו הנעימה של ג'והנסן שמוציאה משפטי תקווה בקצב מסחרר. הוא עצמו אמר שהשיר "מראה שזמנים טובים יותר עוד יבואו".

"Belive" נשמע כמו שיר פופ שגדלנו עליו, "Miss Her So" העצוב גורם גם לך להתגעגע. אמנם לא לבחורה של ג'והנסן, אבל לאומנים שגורמים לך להגיד עליהם יותר מ"יפה, נשמע טוב", ו-"All You Ask" זכה לעיבוד דאבי שמשתלב בהצלחה עם קולו העדין של המגנט המהלך (שלבטח ימשוך אליו המוני בחורות בחודשים הקרובים).

יש גם שיר שלדבריו של ג'והנסן, הוא "אולי שיר אהבה לאיש שעובד על בטריות דורסל, ואולי לא" ("Duracellia"), ושיר שמוקף בהפקה אלקטרונית חמימה ומדבר על החבר הזה שיש לכולנו, ששותה קצת יותר מדי ("The Pacemaker").

קשה למצוא יותר מידי מילים רעות על האלבום, שכן הוא לא רע, הוא פשוט לא מזיק. לרגע אחד אתה שוכח שהוא מתנגן בכלל, ברגע אחר הוא מלטף אותך ברקע. קצת משעמם, אבל יכול להשתלב לא רע בתקליטיות של אנשים שמתים לחבק את קולדפליי חזק, אך חוששים שהם לא מספיק אלטרנטיביים.

מאגנט, "The Tourniquet" (הד ארצי, Atlantic)