"סינדרלה מן", סרטו החדש של רון האווארד, הוא סיפור על אדם שיש לו כוחות נפשיים כשל סופרמן. התקופה היא השפל הכלכלי, רעב ומחסור שבדרך כלל, כך הורגלנו לדעת מצפיה בסרטים, מזמנים קיתונות של מרירות ואלימות, אך בראדוק, על פי האווארד, הוא איש משפחה למופת, אב שלא יפר את הבטחתו לבנו, גבר שאינו מתפרץ גם כשהוא נדחה פעמים אין ספור מקבלת עבודת פרך. והוא לא לבד - אתו נמצאים אשתו האוהבת והמבינה תמיד, ילדיו המקסימים, השכן האלכוהוליסט שמעולם לא הרים יד על זוגתו ואיך אפשר בלי עסקני הספורט החמדנים. כולם מאוירים ביד אוהבת ובעיקר מתורבתת (למעט דמותו הגועלית של היריב מקס בא'אר). כיצד אפשר להזדהות או להאמין לדמות כזאת?
לו היה רגע אחד שבו בראדוק היה שוגה, משתולל, מנצל את הזעם והכוח האצורים בגופו (המלאך הוא הרי מתאגרף קטלני) או אפילו מתחבט כאחד האדם דיינו. רוקי בלבואה למשל, גם הוא נשמה של אפרוח בגוף מתאגרף, נאלץ לעבוד לפרנסתו עבור מאפיונר אלים, מכיוון שלדבריו מעולם לא ידע לשיר או לרקוד. ג'ייק לה מוטה (גיבור "השור הזועם") מתמכר לסמים, מתחתן עם ילדה בת חמש עשרה ומכה אותה ואת אחיו ללא רחמים, המהלומות והסמים מעבירים אותו על דעתו. רק ג'ים בראדוק נלחם בשביל כל העולם ושומר על פאסון שכנראה למד באולפנה על שם חנה בבלי. בחייאת.
ז'אנר סרטי האגרוף עורבל ונטחן על ידי ענקי קולנוע כאיסטווד ("מליון דולאר בייבי"), או סקורסזה ("השור הזועם"). "סינדרלה מן", התוצר שנולד מבחירתם של האווארד הבמאי וצמד התסריטאים כריס הולינגסוורת ועקיבא גולדסמן (זוכה אוסקר על "נפלאות התבונה") לצייר עוד ביוגרפיה קולנועית אמריקאית-נוצרית בסגנון הישן וה"טוב" הוא לא רק דל, חמור שבעתיים - הוא גם מאוד פרו ג'ורג' בוש.
צריך לשמוע כדי להאמין את המונולוג ה"ציוני"-אמריקאי, "אנחנו חיים במדינה נהדרת...", שנותן בראדוק המהגר האירי, סמוך למותו האלים של שכן בעת פינוי עיר אוהלים המאוכלסת במשפחות שירדו מנכסיהן. פינוי אלים שכזה בשנות השפל לא היה אקט יוצא דופן. זו היתה מדיניות והיא ארעה בכל מדינותיה של ארצות הברית. בקונטקסט ההוריקן קטרינה ובכלל יחסה של ארצות הברית לשכבות החלשות, מדובר בסצינה מביכה, ומשמח לדעת שהקהל האמריקאי שבדרך כלל נמשך אל סיפורי הצלחה מסוג "סינדרלה מן" בחר הפעם להצביע ברגליו וסרב לאמץ אל ליבו את הסרט.
הולך בחצות
ב"רוקי" הושם מונולוג דומה בפי דמותו של אפולו קריד - מתאגרף ציני, חמדן ותאב פרסום המתהדר בבגדי ספורט בצבעי דגל ארצות הברית. ההשוואה בין שני הסרטים הופכת את "סינדרלה מן" לבלתי ניתן לעיכול, מכיוון שכדרכם של במאים "גדולים", רון האווארד שוכח שבוימו סרטים לפניו. הוא מביים את סרטו בגדול וברצינות יתרה, כשהוא מתעלם מעדינותם של הסיפור וגיבורו, ומנסה להקפיץ את האדרנלין של צופיו בצילומי אגרוף פרטניים וגרפיים. כאלה בדיוק כפי שנראו ב"שור הזועם", עם תקריבים קשים ושאון עצמות מתרסקות.הוא אפילו אינו מהסס לצלם מאותה הזווית ובאותו הסגנון את האיש הנושא את מספרי המערכות של הזירה.
ברגע אחר המאמן והאמרגן של בראדוק (פול ג'יאמטי הנהדר כתמיד) משנן באוזניו את צעדי האגרוף "פופ פופ באנג - פופ פופ באנג". אם היתה כאן איזושהי קריצה לקומדיה ההיסטרית של דני קיי "הנער מברוקלין", שבה כל העסק הפך לחוכא ואיטלולא, כשעדת נשים מכתיבה למתאגרף זערורי את הקצב לצלילי הדנובה הכחולה "טלה לה לה לה - בום בום בום בום" אז היא אבדה לגמרי. אבל כפי שהסרט הזה מתנהל, באמת נראה שהאווארד וחבר מרעיו אכן סמכו על זיכרונם הקצר או הידע הקולנועי הדל של צופיהם.
כנראה שהאווארד הוא קורבן של הקריירה הפרטית שלו. במעברו ממשחק לבימוי הוא נשאר ריצ'י קנינגהם - הנער הכל אמריקני גיבור הסדרה "ימים מאושרים". לכן אין מצב שסרט שלו ישא מונולוג מהגרים כמו ב"מכבסה יפהפיה שלי", שנכתב על ידי חניף קוריישי, סופר/מחזאי ולנצח מהגר החש זר בארצו החדשה: "בארץ הארורה הזאת שאנחנו שונאים ואוהבים, אתה יכול להשיג הכל. הכל מפוזר פה רק שאתה צריך לדעת לח-ל-ו-ב את הציצים של המערכת". ג'ים בראדוק הקולנועי גיבור "סינדרלה מן" יעדיף בהערצתו המתרפסת לנשק את אדמתה הקפואה של מולדתו החדשה.