חגים הם תקופה קשה עבור מערכות חדשות שום דבר לא קורה, ועדיין יש עמודים ומהדורות למלא. כך קורה שלבסוף עולים לשידור אייטמים מרתקים כמו כמות התינוקות שנולדו בסורוקה בדיוק ברגע שנכנסה השנה (זה גם כשיוצאים שלושה כוכבים, כמו בשבת?), או האייטם ששודר בערוץ 10 ביום שלישי: חדשות 10 חזרו לעולים חדשים ש"ויתרו על החיים הטובים בארה"ב" ועלו לארץ לפני חודשיים, אז גם כיכבו בכתבה בערוץ, כדי להראות לכולנו ציונות מהי. אייטם קצת תמוה מבחינת העיתוי הרי זו לא התחלה של משהו חדש, וחודשיים זה גם לא פרק ארוך מספיק כדי שניתן יהיה לסכם. ואכן, עברו העולים התפתחויות מסעירות: חלק - מדהים! - לומדים באולפן, ורובם בעיקר לא יודעים עוד מה לומר. כשנשאל אחד הילדים אם הוא יודע משהו לחג, הוא מייד מתחיל לשיר, ספק במבוכה, ספק בלעג, לפי המנגינה הידועה: "שנה טובה, שנה טובה, סאמתינג סאמתינג סאמתינג סאמתינג!". האמת, נשמע כמו ההוראות המדויקות שקיבלה הכתבת מהמערכת לפני הכנת האייטם.
חגים למעשה הם תקופה קשה לא רק למערכות חדשות, אלא לכל גוף תקשורת. בטלוויזיה זה מתבטא בעיקר בהרבה זמן מסך שאין ממש מה לעשות איתו. מדובר בלוגיקה על בסיס כלכלי: אחרי הכל, מי רואה טלוויזיה בחג? ואם אין מי שרואה, אין מי שצורך פרסומות. ואם אין מי שצורך פרסומות, אין הכנסות, אז למה שיהיו הוצאות? וכך קורה ששלושה ימים מתמלא המסך בעודף יוצא דופן של תכניות בישול ופנאי (יובל כספי יום אחרי יום?), סרטים שנבחרים על פי גובה האבק שצברו בארכיון (גרמלינס??) ואם כל הז'אנרים: שידורים חוזרים. הגדיל לעשות ערוץ 2 שבשני בערב בנה את הרצף המוחץ: טקס אנשי השנה (למקרה ששכחתם), שני פרקים של "חברים" (למקרה שכבר התגעגעתם) ו"אלוהים שלי", תכנית אירוח עם מירב מיכאלי (למקרה שתהיתם מה העניינים אתה), ששודרה באותו ערוץ, באותו יום, אך שלוש שעות לפני זה. כנראה מדובר בהומאז' לשידור המחזורי של חינוכית 23 בסופי השבוע.
וכך, במשך שלושה ימים, נראים ערוצי הטלוויזיה כאילו הם מתחפשים לאביהם הקדמון, ערוץ 1. כלומר: מדבר טלוויזיוני. עדיף כבר יום כיפור, לפחות יודעים מראש שאין מה לראות. בלית ברירה אתה מבקר במחוזות נשכחים בשלט, כמו אנימל פלאנט. הידעתם? לכל חיה תפיסת זמן שונה. היונה רואה יותר פרטים מאתנו, וכל מהלך נראה לה כבהילוך איטי. זמנו של החילזון איטי בהרבה. לכן, כשמפוצצים מגדלור ישן, היונה מספיקה לעוף מהר יותר אפילו מגלי ההדף. החילזון אפילו אינו מודע לאסון שהולך לרסק לו את הבית ישר על המוח. סתם, מידע שימושי למקרה שתעברו ליד מגדלור ישן.
שמונה חודשים בארבע דקות
ערוץ 10, האינטליגנטי, הצעיר, החליט לסגוד לאלוהי המיינסטרים על ידי ביצוע הפולחן המסורתי, שמזמן לא נותר בו דבר למעט ריטואל ריק מתוכן. וזה לא משנה שהטקסטים לאייטמים היו מחודדים, וההגשה הנונשלנטית של גיא זוהר עושה הכל הרבה יותר נוח ונעים. כשהפורמט הוא זה של "היום שהיה", רק שבמקום לדחוס יום לחצי שעה דוחסים 365 יום לשעה, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה, ופנינות עיתונאיות כמו חייל צה"ל רוקד עם ילדים פלסטינים במואסי, או אלופי המטכ"ל נפרדים בקליפ מגוחך מהרמטכ"ל (שאמר עליהם "אני מסתובב עם נעליים בקריה כי אמרו לי שיש פה נחשים"), טובעים בהר של זבל בנאלי ומשעמם.
בערוץ 2 המצב הרבה יותר גרוע, כי אפילו נונשלנטיות ומקוריות אין שם. באופן בלתי מפתיע בעליל, נבחר הפורמט הכה אהוב על חברת החדשות, אותו הגדירה כל כך במדויק יונית לוי בכתבה על שימו לב למקוריות המתפרצת משפחת מפונים מגוש קטיף: "דחסנו שמונה חודשים בארבע דקות, כמו שאנחנו אוהבים". לצד התמונות, הופיעו כיתובים שניסו לדחוס הכל לשתי מלים: "מדינה בכתום", "טרור יהודי" ושאר הברקות קופירייטריות. התוצאה היא רצף תמונות נטול הקשר והיררכיה, ממש כמו באב הרוחני של הפורמט, "סיבוב עולמי" ("תחרות בלונים פורחים בגרמניה", "20 אלף הרוגים במפולות בוץ בסין"). כל מה שנשאר לך בסוף בראש זה רק המנגינה. ועל זה אמר מישהו, רק חודשיים בארץ: "שנה טובה, שנה טובה, סאמתינג סאמתינג סאמתינג סאמתינג!".