אריאל ילבר לא שם ז'

אנשים משתמשים בכל מיני מילים וביטויים מבלי לדעת שבכך הם מסגירים מיד את זהותם. המילה "כביכול" היא אחת הבולטות בז'אנר. "כביכול" היא ה"כאילו" של הדור העילג הישן. ב"כביכול" משתמשים רפי שכל שמבקשים להעצים, כביכול, את דבר השטות שבפיהם באמצעות מילה הנשמעת להם גבוהה דיה.

עוד ניסוח מסוג זה קשור ל"עוד פעם". בפתיח הזה משתמשים, על פי רוב, כדורגלנים בבואם להעניק תשובה טלוויזיונית מהירה למראיין, כשה"עוד פעם" תקף כמובן למן התשובה הראשונה. ה"עוד פעם, מאיר" הזה בא לכסות על המחסור בנימוק משמעותי לתשובתם, להקרין איזשהו ביטחון בכך שהתשובה אכן ראויה. אמרת "עוד פעם", כביכול אמרת שזה ברור שזו התשובה הנכונה.

אריאל זילבר, בשני הראיונות ה"שערורייתיים" שהעניק לרגל צאת אלבומו החדש, השתמש בעוד ניסוח מקובל בקרב אלה שאין להם דבר מנומק לומר: "בא לי להקיא". בדרך כלל האנשים שמשתמשים ב"בא לי להקיא על/כש.." מתכוונים להסוות את העובדה, שהפילטר המחשבתי בין מה שהם רוצים לומר למה שהם מבטאים סתום. במצב זה, אין דרך טובה יותר מאשר לבטא באמצעות ה"בא לי להקיא" את עוצמת תחושתם. שמאלנים? בא לי להקיא עליהם. חיילי צה"ל אחרי ההתנתקות? גם. מדוע בעצם? עוד פעם, תן לי לגמור להקיא.

הכלל התקף לגבי היחס הנכון כלפי סוג האנשים שמתבטאים כך – ויש עוד סימני שפה רבים מעבר לשלושת הדוגמאות האלו – הוא שאין צורך להתעמת אתם. מוטב להקשיב בלבד. זה בדרך כלל כיף.

במקרה של זילבר השימוש התכוף שעשה בראיונותיו ב"בא לי להקיא" אינו מעיד על מחסור באינטליגנציה, אדרבה: הוא מעיד על כך שבנושא המדיני-דתי זילבר פועל על פי הרגש שלו ותו לא. זה לא דבר חדש אצלו. האמת היא שכך פעל גם בימי הזוהר. שירים כמו "שמש, שמש", "אני שוכב לי על הגב", "התמהוני" או "איך עפות המחשבות" כמובן, מבטאים טוב מכל את הבוז שרוכש זילבר עוד מימים ימימה כלפי העולם הרציונלי. זהו בעצם גם סוד חינו.

אבל זילבר הוא לא רק בוהמיין של רגש הוא גם אאוט-סיידר מסורתי. הכל מוצפן בחדווה ב"בחברה להגנת הטבע". מכאן אך טבעי היה שעם השנים ימיר את התרסותיו כנגד העולם הטכנולוגי-מערבי, להוצאת לשון כלפי עולם השמאל הישראלי. הוא תמיד שנא להיות כמו כולם – זה רק הנושא שהשתנה.

שמאלני אמיתי, במובן של אוהב אדם, לא אמור לכעוס עליו. המראות שחזינו בהם במהלך ההתנתקות היו קשים לכל מי שסמלים יהודיים מרכיבים את עולם האסוציאציות שלו. יש רבים כאלה, זילבר ביניהם. יהודים מגורשים מביתם, מבתי הכנסת שלהם, על ידי חיילים קשוחים, הוא מחזה שמעורר רגש, לא עמדה פוליטית. אדם כמו זילבר, שהסנטימנט היה ויהיה החומר ממנו עשויות המשקפיים בהן הוא מביט על העולם, לא יכול היה שלא להתרגש מכך. ובעוצמות המשונות שלו.

לנוכח התחושה שרבים מהסובבים אותו בחרו להתנכר לכאב של המתנחלים, לזילבר לא נותרה ברירה: חיישני הרגש והרצון לשמור על ייחודיותו הניבו את זילבר החדש, איש הימין הדתי. זה היה צפוי וזה לא משנה. כל המשתאים מדבריו של השמאלן שהתפקר מעולם לא ביקשו להתעמק בשאלה מי הוא זילבר, והסתפקו באהדה למלודיות והמלים החינניות שלו, כל עוד הם התאימו למחנה הנכון. לו באמת היה זילבר מתכוון לדבריו נגד המדינה והשמאל – לא שיש בכך משהו רע, כמובן - הוא היה מפעיל את הרציונל. ואז באמת היה אפשר להגיד שהוא התחרפן. כל יתר השאלות סביבו, מוזיקליות גרידא.