הספר "ג'מילה" שיצא זה עתה בתרגום עברי הוא ספרו הראשון של צ'ינגיס אייטמטוב, מחברו של רב המכר הנפלא והמפתיע "והיום איננו כלה", ונכתב למעלה מעשרים שנה לפניו. ככזה, במיוחד לאור הציפיות העצומות, קיים חשש שזהו חומר בוסרי שיוצא לאור רק בגלל המוניטין של המחבר, העלול להקהות את הטעם הטוב שהשאיר "והיום איננו כלה". למרות שזה ספר פחות טוב ממנו, "ג'מילה" מוכיח שגם בהיותו כותב צעיר וחסר ניסיון, אחז אייטמטוב בכשרון תיאורי נדיר וביכולת לשכלל סיפור אהבה לכדי מטאפורה מלאת רבדים.
עלילת הספר מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה בכפר קטן ברוסיה האסיאתית, בו כל הגברים הצעירים יצאו לחזית והשאירו את עבודות הכפר לנשים, לנערים ולזקנים. סאיט, המספר, עובד יחד עם ג'מילה היפהפייה והמשוחררת, אשת אחיו החייל, ועם דניאר, חייל פצוע ששב אל הכפר מהחזית, בהובלת שקי חיטה, ומתאר את סיפור הבגידה של ג'מילה עם דניאר, וגם את התאהבותו שלו בה. כבר ברובד הראשוני מספק אייטמטוב את הסחורה, וכמו ב"והיום איננו כלה" מצייר תמונות רב-גוניות ועזות הן של הנוף האסיאתי והן של סיטואציות אנושיות קטנות ורגילות. אף בתיאור טבע דומם פשוט, כמו זה של ההרים בשקיעה או זה של הגמלים בנקודות איסוף החיטה, הוא מצליח ליצור חיות מרשימה, ובסצנה יוצאת הדופן, בה דניאר סוחב למרות רגלו הפצועה שק חיטה כבד, נוצרת אצל הקורא כבמעשה קסם תחושה של כאב פיסי ממשי, יחד עם מועקה גדולה. כמו ב"והיום איננו כלה", משמשת קרקע זו של סיפור אנושי מרגש המלווה בתיאורי טבע עשירים ליצירת רובד מעמיק וחבוי, שמתגלה כאלגוריה על החיים בקולקטיב המחניק של ברית המועצות.
בחברה שמתאר אייטמטוב אין מערכת יחסים ששייכת לזוג בלבד, והיא תמיד נחלתם של כל בני הכפר. יחסיה של ג'מילה עם בעלה חשופים לחלוטין לבני המשפחה, והם נוהגים בם כבשלהם. אפילו בגידתה בבעלה אינה נותרת שלה ושל דניאר בלבד; גם סאיט שותף לה כצופה וכאוהב נוסף של ג'מילה. כך נוצר דפוס חדש של אהבה, אשר אינה קיימת בסובייקט או באובייקט, כאופייני לתפיסה המערבית, אלא במעגל רב משתתפים. אף שנטייה זו מתוארת כמנהג עממי, מעגל זה מסמן למעשה את הציבור הקומוניסטי, שזנח את חייו הפרטיים וכל סיכוי לאינטימיות לטובת הכלל. הסיכוי היחיד לחזור ולהיות מה שהינך, עבור אייטמטוב, הוא נטישת הקולקטיב.
הכפר בסיפוריו של אייטמטוב הוא נקודת מוצא למרידה של היחיד בחברה, ופסי הרכבת המובילים אל הכפר וממנו הם הדרך. היציאה מתחום השליטה של המודרניות והמדע אל הטבע היא החזרה משליטה הסובייטית אל ההיסטוריה, הפולקלור והדת של העממים האסיאתיים שברית המועצות סיפחה לשטחה. תיאורי הטבע המוחשיים אינם רק תוספת ססגונית; הם יוצרים הקבלה בין שלמותו ויופיו של הטבע לבין האינטימיות והרוך של עולם העבר של עממים אלו.
בציר מוקדם
ב"והיום איננו כלה" יוצא מסע לוויה הזוי לעבר בית קברות מסורתי ומרוחק, המשמש כמטאפורה למיתולוגיה הקזחית. מסע זה הוא חזרה אל השורשים ואל העצמאות הקזחיים. ב"ג'מילה", דניאר הוא הסמל למסורת: החייל התמהוני והמתבודד מתברר כמשורר וזמר עדין נפש וכ"אדם המאוהב עד עמקי נשמתו ...[ב]חיים, [ב]אדמה". ככזה הוא נכנס לתפקיד הקירגיזי-מיתולוגי של הזמר הנודד, המעודד אנשים לעבור שינוי לו הם זקוקים. הן עבור ג'מילה, המתוארת כמורדת מתחילת הספר, והן עבור סאיט, המספר, המפגש עם דניאר מצית את הרצון האישי, את האהבה העמוקה שאבדה להם ואת היכולת להשתחרר מהכבלים החברתיים ולברוח אל האינדיבידואליות שלהם. ג'מילה נמלטת מן הכפר יחד עם דניאר על אותם פסי רכבת שהוזכרו למעלה ואילו סאיט חוזר לבית הספר ויוצא ללימודי ציור. שניהם מצליחים לממש את הפוטנציאל האישי הגלום בהם ולנפץ את המסגרת הקומוניסטית המגבילה: ג'מילה יוצרת יחד עם דניאר מערכת יחסים בה האהבה נמצאת בין שניים בלבד, ואילו אצל סאיט האהבה נשארת בתוך הסובייקט, ומתנקזת לתוך ציוריו.
הקריאה בספר אינה עוצמתית וחד פעמית כקריאה ב"והיום איננו כלה" וניכר שאייטמטוב היה בצעירותו תמים יותר ומיומן פחות ב"ריצה למרחקים ארוכים". לכן נדמה שהסיבה לעובי הספר (94 עמ', לא כולל אחרית דבר של נתן זך) היא שהחומרים בהם השתמש אייטמטוב, המסרים שניסה להעביר והאמצעים הספרותיים שהיו ברשותו לא הגיעו לכדי השבחה והשלמה. למרות זאת, ובמיוחד בהתחשב בכך שזו יצירתו הראשונה, יש בספר את אותה בערה גאונית שהפכה את "והיום איננו כלה" ליצירת המופת שהינו. גם מי שמחפש יעילות ומומחיות ספרותיות בלבד וגם מי שמחפש את השכבות הנחבאות ימצא כאן את מבוקשו.
צ'ינגיס אייטמטוב, "ג'מילה" (עם עובד)