היסטריה ליין

עם צאתה לדרך של העונה הראשונה של "עקרות בית נואשות" בארצות הברית ועלייתה מספר חודשים לאחר מכן ב"יס", מייד הזדרזו כל מבקרי הטלוויזיה (ורבים מהצופים) להשוותה ל"סקס והעיר הגדולה". אוהביה של התוכנית עשו זאת למען הכתרתה כיורשת הבוגרת והמעמיקה של סדרת הרווקות הניו- יורקריות, בעוד ששונאיה ניצלו את ההשוואה כדי לנגחה כהעתק חיוור ודל. הבסיס לקשר המפוקפק בין שתי הסדרות נשען בעיקר על קיומן של ארבע דמויות נשיות במרכז העלילה ועל ניווט העלילה בידי קריינות של אחת מהן (טוב, אצל הנואשות זו אחת מהן לשעבר). עם כל הכבוד לאבחנות "חדות" אלו, הרי אפילו אידי בריט כבר הבינה בפרק הראשון עם התאבדותה של מארי אליס יאנג כי "עקרות" מביאה למסך משהו אחר לחלוטין מעוד שיחה על אורגזמה נשית.

עוד לפני שתזדעק כל רווקה חרמנית להגן על איכויותיה של "סקס", יש לומר מראש כי מקומה של קומדיה מלוטשת זו שמור היטב ובאהבה בהיסטוריה של הטלוויזיה, אך עם כל הכבוד לתפנית הסרטן של סמנתה, ברגעיה הטובים "עקרות בית נואשות" הרחיקה הרבה מעבר למחוזות הג'ימי צ'ו הישר אל תוככי הבדידות והניכור האנושי. מושחזת, קאמפית ולעיתים אף מקאברית וגרוטסקית, "עקרות בית נואשות" שילבה אלמנטים של מתח עם קומדיה, דרמה ופארסה, על מנת לברוא תהום אלימה וקודרת שכוסתה במעטה היפהפה של חזיתות בתי ויסטריה ליין השליו. ברור שאין זו הפעם הראשונה שהפרבר האמריקאי נחשף כזירה של פשעים וסטיות, אך אין ספק שהעונה הראשונה של "עקרות", שלוותה באנאליות חסרת תקדים כשריון מוצק מפני אכזבות החיים, בחומרנות אובססיבית כמפלט ממציאות רגשית ריקה, בהתמכרות לרטאלין במרדף אחר אשליה בורגנית כוזבת ובמותה הגרוטסקי של חותנת אחת מופלאה בשם מאמא סוליס, ניסתה כמיטב יכולתה להפוך למסמר נוסף, ארוך וחודרני במיוחד, בארון הקבורה של האמריקאנה הצחורה.

ניסתה, אך לא תמיד הצליחה, שכן אם יש סדרה אחת השנה שניתן לסכמה ב"כמספר מעלותיה, כך גם מספר חסרונותיה", הרי זו תהיה "עקרות בית נואשות" שברגעיה הטובים היתה נוקבת, סאטירית ומרגשת וברגעיה הגרועים קלישאתית, צפויה וטרחנית. למרות סיום העונה הלא מתפשר בו התגלה כי אישה פרברית מושלמת וענוגה ביתרה נרקומנית לשעבר ל-18 חתיכות על מנת לשמר את חלומה, הרי פעמים רבות ולאורך פרקים רבים, גמגמה "עקרות בית" בחוסר יכולת מביך מעט להחליט על זהותה, מטרותיה ומסריה. ככל שהסדרה התפתחה נטו יוצריה יותר ויותר לבחור בדרך הקלה, והפכו את ברי, לינט, סוזן וגבריאל מדמויות מלאות לקריקטורות נשיות. כך רגעים דרמטיים מוצלחים ואמירות מעניינות ומורכבות הושלכו לטובת עוד בדיחה על החמדנות של גבריאל, עוד תצוגה זולה של הנוירוזות המגושמות של סוזן ועוד סצנה של ברי מחליקה סדין בכפייתיות. מעבר לחוסר איזון בין הקומי לדרמטי והנפילה המתמדת לפח הסטריאוטיפים הנשיים, האכזבה שליוותה את חלק מפרקי הסדרה נבעה מהתזזיתיות בה נעה הסדרה בין ליברליות וחתרנות לשמרנות והתחסדות. החל בזנות, המשך ביחסי סאדו-מאזו במשפחה וכלה בהומוסקסואליות, פעם אחר פעם התיימרה הסדרה לגעת בתעוזה בנושאים שנויים במחלוקת ופעם אחר פעם קיפלה את זנבה ובחרה לבסוף לשבת על גדר לבנה ולצקצק נימה מוסרנית. אך אולי זה בדיוק הזיגזג שצפוי מסדרה שמצד אחד סוף-סוף הכתירה נשים בנות שלושים וארבעים כגיבורות החדשות של המאה ה-21, אך עשתה זאת, מצד שני, במחיר קבירתן תחת שכבות של בוטוקס, קלוגן והתנהגות ילדותית.

העונה השנייה (והמאוד מצליחה), שעלתה לפני כשלושה שבועות בארצות הברית, ממשיכה בדיוק את אותו קו מעט מאכזב ולא מאוזן, אולם קיומן של עקרות הבית בעולם נותר נוצץ ומשמח. אז מה אם סוזן ממשיכה לנהל את חייה באינפנטיליות חסרת מעצורים, אז מה אם גבריאל ממשיכה לסחוט את קרלוס גם מבעד לסורגים, ואז מה ברי נהפכה לחסילון משומר, לפחות לינט חזרה לעבוד וסוד חדש ואפל כבר מלבלב במרתף. עם כל הפגמים הרבים, עדיין משמח לגלות, כי גם בעידן הכי שמרני בארצות הברית מזה זמן רב, מככבות להן בראש טבלת הרייטינג, שבוע אחר שבוע, ארבע נשים בוגרות למדי, האחת אשת עסקים שמפרנסת את משפחתה, השנייה פרודיה אנאלית מהלכת על ערכי משפחה, השלישית שתרצח את בעלה בשביל עוד חופן דולרים והרביעית גרושה שמגדלת בהצלחה ילדה רגישה. כל זאת כשמתחת למדרכה מחכה לה תמיד עוד גופה להימצא.