השמש, גבוה במרומי השמים, הקיפה את החלון כשאלן התעורר. אשכול הלבורנום הצהוב היה תלוי, שקוף, מעל ראשה של סהה, סהה של יום, תמה וכחולה, טרודה ברחצת הבוקר שלה.
"סהה!"
"מי-יאו!", נענתה החתולה בתרועה.
"אני אשם שאת רעבה? יכולת לרדת לבקש את החלב שלך אם זה כל כך דחוף לך".
היא התרככה לשמע קולו של ידידה, חזרה על אותו דיבור בקול חלש יותר, חושפת את פיה האדום כדם, ששיניים לבנות נטועות בו. למראה המבט הרווי אהבה נאמנה ובלעדית נחרד אלן: "אלוהים, החתולה הזו... מה לעשות עם החתולה הזו... שכחתי שאני מתחתן... ושנצטרך לגור אצל פטריק..."
הוא הסב ראשו אל הדיוקן במסגרת הפלדה המצופה כרום שקמ?יי זהרה בו כמו טבולה בשמן, שלולית של ראי בשיערה, פיה עשוי אמייל מזוגג שעינו כעין הדיו השחור, עיניה גדולות בין שתי מש?וכות ריסים.
"מלאכת מחשבת של אמן", מלמל.
שוב לא זכר שהוא עצמו בחר לשים בחדרו את התצלום הזה, שלא דמה לקמיי ולא לאף אחד אחר.
"העיניים האלה, ראיתי את העיניים האלה..."
הוא נטל עיפרון וצמצם קלות את העיניים, עמעם את עודף הלובן ולא הצליח אלא להשחית את התצלום.
"מואק מואק מואק... מא-א-א-א... מא-א-א-א...", אמרה סהה לעש זעיר כלוא בין השמשה לבין וילון הרשת.
סנטרה החתולי רעד והיא בלעה את רוקה ברוב חשק. אלן קטף את הפרפר בין שתי אצבעות והגיש אותו לחתולה.
"מנה ראשונה, סהה!"
מגרפה בגן גרפה בעצלתיים את שביל החצץ. בעיני רוחו ראה אלן את היד המובילה את המגרפה, יד של אשה מזדקנת, יד מכנית, עיקשת וענוגה, עוטה כפפה לבנה כשל שוטר...
"בוקר טוב, אמא!", קרא.
קול מרוחק השיב לו, קול שאלן לא הקשיב למילותיו, מלמול הכרחי וחסר משמעות של חיבה... הוא ירד בריצה, החתולה בעקבותיו. לאור היום ידעה להשתנות למעין כלב שובב, לגלוש במהירות במדרגות, להגיע אל הגן בדילוגים חדים, נטולי מאגיה. היא התיישבה על שולחן ארוחת הבוקר הקטן, בינות לעיטורים שהטביעה השמש, לצד כלי האוכל של אלן. המגרפה שהשתתקה שבה אט אט למלאכתה.
אלן מזג את החלב של סהה, מהל בו קומץ מלח וקומץ סוכר, אחר כך מזג גם לעצמו בסבר פנים חמור. כשסעד לבדו לא חש צורך להסמיק בשל אי אלו מחוות שטיפחו בבלי דעת משאלותיו של ילד תימהוני בין גיל ארבע לשבע. כאוות נפשו יכול היה לסמא בחמאה את כל ה"עיניים" של הלחם ולהזעיף פנים כאשר הקפה בחלב שבספלו חרג מעבר למידה, שערבסקה של זהב ציינה אותה. אחרי הפרוסה העבה הראשונה הגיע תורה של פרוסה שנייה דקה, בעוד הספל השני תובע קוביית סוכר נוספת... בקיצור, אלן קטנטן, חבוי במעמקיו של הבחור הגבוה הבלונדיני והיפה, המתין בקוצר רוח לכך שיוכל בתום הארוחה ללקלק סביב סביב את כפית כד הדבש, כפית ישנה משנהב מושחר ומחוספס.
"קמיי, ברגע זה, אוכלת תוך כדי הליכה. היא נוגסת בפרוסה דקה של נקניק חזיר, מונחת בין שני צנימים, ובעגבנייה. ובין רהיט לרהיט, היא מניחה ושוכחת ספל של תה בלי סוכר..."
הוא נשא את עיניו אל מחוז הילדות שלו, ילדות מדושנת של בן עשירים, מחוז אהוב עד מאוד, ודימה בלבו כי הוא מכיר כל פינה בו. מעל ראשו לא הניעו הבוקיצות הזקנות, גזומות בקפידה בדמות סוכה, אלא את קצות עליהן הצעירים. כסת של ציפורניות ורודות, מוקפת שוליים של פרחי זכריני, הזדקרה על אחת המדשאות. ממרפקו הכחוש של העץ המת השתלשל צעיף של פ?ו?ליגו?נו?ם, שנע עם כל משב רוח, מעורב בזלזלות סגולות בנות ארבעה עלי כותרת. ממטרה, ניצבת על רגלה האחת, הסתובבה על הדשא, פורשת את זנב הטווס הלבן שלה שקשת בענן בלתי יציבה שרטטה בו פסים פסים.
"גן כל כך יפה... כל כך יפה...", אמר אלן בלחש. הוא אמד, בעלבון, את ת?לי פסולת הבניין, בולי עץ ושקים של גבס ושל טיח, שכיערו את האגף המערבי של הבית. "אהה! יום ראשון היום, הם לא עובדים. בשבילי, כל השבוע היה יום ראשון...". אף על פי שהיה צעיר, גחמני ומפונק, חי אלן לפי קצב ששת הימים של עולם המסחר וחש בעצמותיו את יום ראשון.
יונה לבנה נסתרת זעה מאחורי שיחי הווג?ל?י?ה והדו?צ?י?ה על אשכולותיהם הוורדרדים. "זו לא יונה, זו היד הכסויה של אמא". הכסיה הגסה הלבנה אספה גבעול מן הקרקע, קטמה את חוטרי העשבים השוטים שצצו בן לילה. שני ירקנים ירדו אל שביל החצץ ללקט פירורים מארוחת הבוקר, וסהה עקבה אחריהם בעיניה בלי התרגשות. אבל ירגזי, תלוי על הבוקיצה וראשו מטה, מעל השולחן, צייץ בהתגרות אל החתולה. ישובה, טלפיה משולבים תחתיה, צווארה, צוואר אשה יפה, מתוח וראשה מופשל לאחור, ניסתה סהה לכבוש את יצרה, אבל לחייה תפחו מזעם ונחיריה הזעירים התלחלחו.
"יפה כמו שד! יפה יותר משד", אמר לה אלן.
הוא רצה ללטף את הגולגולת הרחבה המחזיקה מחשבה אכזרית, והחתולה, כדי לפרוק את זעמה, נשכה אותו לפתע. הוא ראה על כף ידו שתי פניני דם זעירות, ונזעם כגבר שהאשה שאיתו נשכה אותו בעיצומו של תענוג.
"מרשעת...מרשעת... תראי מה עשית לי..."
היא השפילה את מצחה, רחרחה את הדם וסקרה בחשש את פניו של ידידה. היא ידעה כיצד לשמח אותו וכיצד לרכך את לבו, אספה מן המפית צנים והחזיקה אותו בין כפותיה, כמו סנאי.
משב רוח רענן של חודש מאי חלף על פניהם, כופף שיח ורדינה צהוב שהדיף ריח רותם פורח. בין החתולה, שיח הוורדינה, הירגזים המסודרים בזוגות ואחרוני הדב?ו?רים, התענג אלן על רגעים החומקים מן המשך האנושי ומן החרדות ועל האשליה שהוא שב אל ילדותו. הבוקיצות גבהו לאין שיעור, השביל התרחב ואבד תחת ע?ריס?י גפן שקמלה, וכמו איש ישן ורדוף הצונח ממרומי מגדל, שוב נעשה אלן מודע לעשרים וארבע שנותיו.
"הייתי צריך לישון עוד שעה. רק תשע וחצי עכשיו. יום ראשון. גם אתמול היה בשבילי יום ראשון. יותר מדי ימי ראשון... אבל מחר..."
הוא חייך אל סהה חיוך של שותפות לדבר עברה. "מחר, סהה, המדידה הסופית של השמלה הלבנה. בלעדיי. זו הפתעה... קמיי שחומה דייה כדי שהלבן ייפה אותה... בזמן הזה אלך לראות את המכונית. קצת עלוב, קצת קמצן הרודסטאר, אומרת קמיי.... זה מה שמקבלים 'חתן וכלה צעירים כל כך'..."
בקפיצה אנכית, מתרוממת באוויר כמו דג אל פני המים, נחתה החתולה על ל?ב?נין מעוטר בשחור. היא בלעה אותו, השתעלה, ירקה כנף אחת וליקקה את עצמה בגנדרנות. השמש שיחקה על פרוותה, פרווה של חתולת שארטרו, סגולה-כחלחלה כצווארה של יונה גדולה.
"סהה!"
היא הסבה את ראשה וחייכה אליו בלי מזיד.
"פומה קטנה שלי! חתולתי האהובה! יצור של פסגות! איך תחיי אם ניפרד? רוצה שניכנס שנינו למנזר? רוצה... אני, לא יודע..."
היא הקשיבה לו, מביטה בו במבט רך ולא ממוקד, אך לשמע גוון רוטט יותר של הקול הידידותי הסירה ממנו את מבטה.
"קודם כול, תבואי איתנו, את לא שונאת מכוניות. אם נקבל את המכונית הסגורה ולא את הרודסטאר, מאחורי המושבים יש אדן חלון..."
הוא נדם ופניו קדרו בזוכרו זה מקרוב את קולה של אשה צעירה, קול נמרץ, גבוה, גון צליל ההולם להפליא קריאות באוויר הפתוח, מדגיש בעוז את ההגאים א? ו-או?, מונה את יתרונותיו הרבים של הרודסטאר. "וגם, אם מורידים את מגן הרוח, אלן, זה מדהים, בפול גז מרגישים את עור הלחיים נסוג עד האוזניים..."
"נסוג עד האוזניים, תארי לעצמך, סהה! איזו זוועה..."
הוא קפץ את שפתיו, העמיד פנים ארוכות של ילד סרבן, מומחה בהסוואת רגשותיו.
"שום דבר עוד לא מוחלט. אולי אני אוהב יותר את המכונית הסגורה? אני חושב שגם לי יש זכות להביע את דעתי".
הוא סקר את שיח הוורדינה הצהוב כמו הייתה זו האשה הצעירה בעלת הקול היפה. השביל התרחב שוב, הבוקיצות גבהו, ענפי הגפן המתים שבו לתחייה. מצונף כנגד שמלניותיהן של שתיים או שלוש קרובות משפחה גבהניות שמצחן בעננים, בחן אלן הילד משפחה קטנה נוספת, ובין פרטיה זהרה ילדונת שחומה מאוד, שעיניה הגדולות ושערותיה השחורות המתולתלות התחרו ביניהן בברק מחצבי עוין. "תגידי שלום... למה את לא רוצה להגיד שלום?...", היה זה קול מן העבר, חלוש יותר, שנשמר במשך שנים של ילדו?ת, של נערו?ת, של בית ספר תיכון, של שירות צבאי משעמם, של כובד ראש מעושה, של כישרון מסחרי כוזב. קמיי לא רצתה לומר שלום. היא מצצה את פ??נים לחייה והחוותה בנוקשות קידה קלה של ילדות קטנות. "עכשיו היא קוראת לזה קידה 'בעיקום רגליים'. אבל כשהיא כועסת, היא עדיין נושכת את פנים לחייה. ומה שמוזר הוא שברגעים אלה היא לא מכוערת".
הוא חייך וחש חיבה אמיתית לארוסתו, שמח בעצם על שהיא בריאה בנפשה, קצת בנאלית ברגעים של סערת חושים. אל מול הבוקר הקרב אל קצו העלה בדמיונו תמונות שהיה בהן כדי ללבות, פעם את יהירותו ואת חפזונו ופעם אובדן עצות ואפילו מבוכה. בתום סערת נפשו ראה והנה השמש לבנה מדי והרוח יבשה. החתולה נעלמה, אך ברגע שאלן קם ממקומו הופיעה לצדו וליוותה אותו, פוסעת בצעדי איילה ארוכים ומתרחקת מחלוקי האבן העגולים של השביל המטולל. כך הלכו יחדיו עד ה"שיפוצים", בחנו בעוינות זהה את ערמת הפסולת וכן חלון מוארך חדש, ללא זגוגיות, משובץ באחד הקירות, כלי אמבטיה ואריחי קרמיקה.
נעלבים במידה שווה אמדו השניים את הנזק שנגרם לעבר ולהווה שלהם. ט?ק?סו?ס זקן, שנעקר, גווע לאטו, ראשו מושפל, תחת רעמת שורשיו. "מעולם, מעולם לא הייתי צריך להסכים לזה", מלמל אלן. "בושה וחרפה. סהה, את מכירה אותו רק שלוש שנים, את הטקסוס הזה. אבל אני..."
בתחתית הבור שהותיר הטקסוס רחרחה סהה חפרפרת שדמותה, ואולי ריחה, עלו במוחה. רגע קט שכחה את עצמה עד טירוף, חפרה באדמה כמו פוקס טרייר, התגלגלה כלטאה, קיפצה על ארבעת טלפיה כקרפדה, החזיקה קומץ אדמה בין ירכיה כמעשה עכבר השדה בב?יצה שגנב, חמקה מן הבור בשורה של להטוטים ולבסוף התיישבה על הדשא, קרת רוח וחסודה, כובשת את נשימתה.
אלן, חמור סבר, לא מש ממקומו. הוא ידע להישאר רציני כשהשדים של סהה הוציאו אותה מכליה. את הערצתו לחתולה ואת ההבנה לנפשה נשא טבועות בקרבו, עיקרי יסוד שאפשרו לו להבין את סהה בלי קושי. הוא קרא אותה כמי שקורא יצירת מופת מיום שבצאתו מתערוכת חתולים הניח על הדשא בשכונת ניי חתולה קטנה בת חמישה חודשים, שקנה בשל פניה המושלמות, בשל הדרת הכבוד הבכ??ירה שלה, בשל הענווה נטולת התקווה שהייתה בה מאחורי סורגיו של כלוב.
"למה לא קנית חתול אנגורה?", שאלה קמיי...
"קמיי פנתה אליי אז בלשון נימוס", הרהר אלן. "לא הבאתי אז סתם חתולה קטנה. הבאתי אצילות חתולית, אדישות בלי גבולות, ידע חיים, זיקה לאליטה האנושית...", הוא הסמיק והצטדק בינו לבינו.
"סהה, האליטה היא שמיטיבה יותר מכול להבין אותך..."
עם זאת, הוא עדיין לא הגיע לכדי חשיבה על "דמיון" במקום "הבנה", יען כי נמנה עם חוג אנושי האוסר על עצמו להכיר, ואפילו להעלות בדעתו, קרבה לעולם החי. אולם על אף שהתאים לו בגילו לרצות במכונית, בטיול, בכריכה נדירה, במחליקיים של סקי, עדיין היה אלן הגבר-הצעיר-שקנה-חתול-קטן. עולמו הצר התרונן מכך, העובדים בחברת א?מ?פ??ר?ה ובניו, מרחוב פ??ט?י ש??אן, השתאו, ומר וייה שאל לשלומה של "החיה הקטנה"...
"אם לא הייתי בוחר בך, סהה, אולי מעולם לא הייתי יודע שאפשר לבחור. לגבי כל היתר... החתונה שלי משמחת את כולם ואת קמיי, ולרגעים היא משמחת גם אותי, אבל..."
הוא קם מן הספסל הירוק, לבש את החיוך רב החשיבות של בן אמפרה המואיל בטובו לשאת לאשה את הצעירה לבית משפחת מכונות הכביסה מ?אל?מ?ר, "אשה צעירה לא ממש משלנו", אמרה גברת אמפרה. אבל אלן ידע שבני משפחת-מכונות-הכביסה-מאלמר, בדברם בינם לבין עצמם על בני-אמפרה-של-המשי, אינם שוכחים להזכיר בהגבהת סנטר: "אמפרה כבר לא סוחרים במשי, לאם ולבן יש רק אחוזים בחברה, והבן לא מתקבל שם כאדון..."
גמולה מרוח התזזית, עיניה רכות וזהובות, נדמה כי החתולה ממתינה לחידוש האמון הרוחני והמלמול הטלפתי, מטה אליו את אוזנה המעוטרת בפס כסוף.
"גם את אינך רק רוח של חתול טהור ומנצנץ", הוסיף אלן ואמר. "המפתה הראשון שלך, חתול החצר הלבן קצוץ הזנב, את זוכרת, הו, מכוערת שלי, הו, נואפת תחת הגשם, הו, הוללת שלי..."
"איזו אמא רעה, החתולה שלך!", הצטעקה קמיי בכעס. "היא אפילו לא חושבת יותר על הגורים שלה שנלקחו ממנה!"
"אלה היו דיבורים של בחורה צעירה", אמר אלן בהתרסה. "בחורות הן תמיד אמהות טובות, לפני..."
קול צלצול עמוק ועגול נשמע במרומי האוויר הרוגע ואלן קם ממקומו בקפיצה, כאשם, לשמע החצץ הנכתש בין גלגלים.
הוא הצליב את חולצת הפיג'מה שלו, הידק את החגורה בידיים כה עצבניות עד שנזף בעצמו: "נו באמת, מה קורה לי? זה הלוא יקרה שוב ושוב בעוד שבוע... סהה, את באה לקדם את פניה?"
אבל סהה נעלמה וקמיי כבר בטשה את הדשא בעקבים נמרצים. "אהה! היא ממש בסדר...", זרם נעים של דם כיווץ את גרונו, העלה סומק בלחייו; הוא היה נתון כולו למראה של קמיי הלבושה לבן, על רקותיה קווצה זעירה של שיער שחור גזוז היטב, צעיף דק אדום כרוך סביב צווארה ואודם תואם משוח על שפתיה. היא הייתה מאופרת במיומנות ובאיפוק, ונעוריה לא היו מובנים מאליהם אלא ניכרו מקץ רגע קט בלחיים הלבנות תחת שכבת האיפור, בעפעפיים החלקים תחת מעטה של פודרה בצבע בז' שפוזרה סביב העיניים הגדולות השחורות כמעט. טבעת היהלום החדשה על ידה השמאלית סיתתה את האור לאלפי נצנוצים צבעוניים.
"אתה עוד לא מוכן!... ביום יפה כזה!...", קראה.
אבל היא חדלה מקריאתה למראה הרעמה הבלונדית הסמורה, החזה החשוף תחת הפיג'מה, המבוכה שהעלתה סומק בלחייו של אלן, ופניה הצעירות הביעו בבירור כה רב סלחנות חמה של אשה שאלן שוב לא העז לתת לה את נשיקת הצהריים, נשיקת הגן או החורש.
"תן לי נשיקה", הפצירה בו בלחש, כמשוועת לעזרה.
גמלוני, מודאג וחסר הגנה תחת הפיג'מה הדקה, הצביע בידו לעבר השיחים ואשכולות הוורדים, ששאון המזמרה והמגרפה עלה מהם, וקמיי לא העזה להתנפל על צווארו. היא השפילה את עיניה, קטפה עלה, משכה אל לחייה את קווצת השיער הבוהקת, אך לפי תנועת סנטרה המורם ונחיריה הרוטטים הבין אלן שהיא מחפשת באוויר, בפראות, את ניחוחו של גוף בלונדיני, כמעט עירום, ופסק, בינו לבינו, שהיא אינה חשה כלפיו יראה יתרה.
קולט, "החתולה", תרגום מצרפתית: אביבה ברק (סדרת ושתי, רסלינג)
