פרנץ פרדיננד, בקיצור

האלבום החדש של פרנץ פרדיננד נקרא "You Could Have It So Much Better". ממש הרמה להנחתה עבור מאזינים מאוכזבים, שיוכלו מיד לחרוץ שאכן, יכולתם לעשות את זה הרבה יותר טוב. רק שמאזינים מאוכזבים יכולים ללכת לחפש - מדובר באלבום פיצוצי.

להוציא אלבום המשך לאלבום בכורה שזכה להצלחה מסחררת כמעט בין-לילה הוא הסיוט של הרבה להקות רוק. יום אחד אתה מו?כ?ר בעיקר להורים ולגמל של השכן, יום אחרי זה עושים ממך פוסטר ב"מעריב לנוער", וקייט מוס מנדנדת שתבוא לחלוק איתה שורה. לא בדיוק האווירה שעושה חשק להשקיע בחזרות, בהופעות, בכתיבה ובהקלטות. מה גם שמה שנשמע חדש ומדליק באלבום אחד, נוטה להפוך לקונבנציונלי וצפוי בחלוף השנתיים שלוקח להקליט אלבום נוסף. ע"ע הבוז התקשורתי לשלל חקייני רדיוהד וקולדפליי (שבעצמם תויגו בהחתלה כחקייני רדיוהד).

אבל הפרנץ פרדיננדים הם בחורים רציניים. הם כמובן שרים על קוקאין ואקסטות, אבל הם גם שומרים על מוסר עבודה רצחני, מופיעים בלי סוף, ובכלל - כמה רוקרים בוגרי קולג', שכותבים טור קבוע ב"גרדיאן" ושקראו ללהקה שלהם על שם הקיסר שבגללו פרצה מלחמת העולם הראשונה כבר יש? אז בזמן שכל להקת רוק שנייה משתדלת להשלים פערים בתולדות הפוסט-פאנק כל הדרך ל-MTV2 ומנסה לאמץ את הסאונד שהיה לפרנציננד לפני שנתיים, החבורה הסקוטית מתקדמת הלאה.

הדים לטוקינג הדס עדיין באוויר, אבל אפילו בלדות יש באלבום הזה, ועוד עם פסנתר. בין מקורות ההשראה, בולטים מבעבר הביטלס ופאלפ. הפזמון של "I'm Your Villain", למשל, מתנהל בול לפי המלודיה והריפים של "ליפגלוס" של פאלפ, רק קצת יותר מהר. שזה טוב, כמובן, גם כי מבין כל טייקוני הבריט פופ, פאלפ היא היחידה שטרם קמה לה ממשיכת דרך רצינית והגיע הזמן באמת, וגם כי פ"פ לא סתם עושים קאט אנד פייסט - אלא מלקטים במקוריות ומסנתזים בחן. "Well That Was Easy" הוא סוג של גרסה סקוטית לרוק חסידי (אוף גלזגעס?), קצת כמו ש-ריף הגיטרה ב-"Matinee" הזכיר את "מוכרחים להיות שמח". ואם החברה של אלכס הסולניקוס לא היתה אלינור מלהקת ה-Fiery Furnace, הייתי חושב ש-"Eleanor put your boots on" מוקדש לאלינור ריגבי.

אבל עם כל הרצינות, האמנות וזה, פרנץ פרדיננד היא גם להקת הרוק הכי גרובית בשטח, לפחות עד האלבום הבא של הראפצ'ר. אין סיכוי לעבור את האלבום הזה בלי לרקוד בכורסה, כולל בחלק מהבלדות. השירים שלהם כתובים ממש טוב - מצד אחד, המנונים לפ?נים, מלודיים וקליטים; מצד שני, המבנים שלהם כמעט תמיד מורכבים ולא קונבנציונליים, כולל חילופי סולמות ומקצבים כל חצי דקה. לקינוח, גם ההפקה מתוקתקת. בעזרת ריצ' קוסטי, הפרנצים הרימו הרמוניות ווקאליות וכל מיני הוווו ואהההה חמודים כאלה, ושייפו עם קצת סאונד אפקטס במקומות הנכונים. וכשכל זה נכנס בשלוש דקות ותשע שניות בממוצע לשיר, חבל על המילים וחבל על הפנאי – מדובר באלבום מהמם.