גליה יהב

איזו מוזיקה את שומעת כשאת עובדת?

רק דממה. החיים של כולנו גם ככה סובלים מעודף פסקול; מהדורות חדשות וג'ינגלים, מוזיקת מעליות והעניינים של השכנים, מטוסים חולפים, חברה טובה בטלפון, חתולי רחוב מיוחמים, מזגנים, כרוזים בקניונים, סלולריים ללא הרף, קצב הצעידה שלנו ברחובות. הקדמה רוחשת ברעש לבן בתוך המוח שלנו. אני עובדת הכי טוב בלילות ובשבתות, בשקט רווי. אני שוטפת את הבית עם מוזיקה יוונית לתיירים ומבשלת עם סינדי לאופר. כשהייתי צעירה יותר חשבתי שהראמונס ופי.ג'יי הארווי אוחזים אמת גדולה.


מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?

ברור שספרים, למרות שאי אפשר שלא להתפעל מפלאי הקולנוע. מי שחי עם ספרים ודרך ספרים יודע שאי אפשר להסביר את כוחם. אדם קורא לא יכול להיות בודד - הוא מסתובב עם הרבה חברים ואויבים, מעורב בהמוני סיטואציות ודינמיקות, עמוס שאלות אתיות ופילוסופיות, מתווכח כל הזמן, לומד לרתוח ולסלוח, להיות ספקן וסובלני. הוא מלא בעוצמה של מייסד ומפיל אימפריות. השפה (כלומר, היקום) מתפשטת ומתכווצת בקצב הבנת הנקרא. אני חושבת, למרות שנורא קשה להחליט ולהגדיר, שאני מתאהבת בטקסטים (פרוזה, שירה או תיאוריה) שיש בהם חושניות גדולה, אהבת חיים לצד מישור מסוים של מטא-טקסט, איזה אספקט שמפרק את פיגומיו-הוא.

מה היית משנה ברחוב מגוריך?

אני מתה על הרחוב שלי, סמטת בית השואבה. אני גרה במקום סודי במרכז אלנבי, מרכז העולם. חוץ מתקופה קצרה בה ניסיתי אורח חיים כפרי, תמיד חייתי במרחק הליכה מהים, משוק הכרמל ומדיזנגוף סנטר. שקט פה מאד ויש לי גינה נהדרת ופרועה עם דשא ועץ לימון ותבלינים וגדר חיה. אני יוצאת בבוקר לאורבניות המשוגעת של אלנבי, וחוזרת בערב לכפר קטן. הייתי מוותרת על חבורות הקטינות הערסיות שצורחות מחוץ למינרווה בלילות שישי ומנפצות בקבוקי בירה על הכביש עד לפנות בוקר. הן צורחות מרוב שברונות-לב מתודלקי-אלכוהול, וקצת מפחידות אותי. הייתי מוותרת גם על נהגי מוניות "המשוחרר" מהפינה, שמשתינים בכל הרחוב. כבר התרגלתי לראות גברים עומדים בדד כמו ילדים נזופים בפינה, מרוכזים נורא ואז מנערים את עצמם וחוזרים לציביליזציה.

למי היית מכניסה מכות?

לביורוקרטים אטומים.

מה ההתמכרות שלך?

יש בשפע - אני עושה פאזלים של אלפי חלקים, משחקת סנוד במחשב תוך כדי שיחות טלפון, רואה "חוק וסדר" ואוכלת 150 גרם גרעינים על בסיס יומי כמעט. האמנות שלי מבוססת על עשייה התמכרותית - אם זה העתקת ספר שלם בכתיבה תמה, רקמה, חיבור יריעות לדר ביחד, וכרגע - המסת חלב נרות.

את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?

את החברות המשובחות שלי.

מי היית רוצה שיראה את התערוכה, חי או מת?

את התערוכה הנוכחית, "עזה כמוות אהבה - ברכת הדרך", הייתי רוצה שיראו תושבי עזה.

איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?

רוב המכשירים החשמליים מפחידים אותי. אני לא סומכת עליהם והם לא סומכים עלי, ויש בינינו יחסי חשדנות-הסתגלות הדדית. אבל אין ספק שמעליות זה הדבר הכי מפחיד בעולם.

נדמה שיש להתעכב לרגע על מי שעומד מאחורי התערוכות, מאחורי האמנים, להתעכב על אלה שעומדים מאחורי הבחירות שניבטות אלינו מקירות הגלריות והמוזיאונים. מה מוליד את תהליך האוצרות? מה בונה אותו? כיצד הוא מתרחש הלכה למעשה?

"לאוצרות התגלגלתי די במקרה", אומרת גליה יהב (37), אמנית, אוצרת, מרצה במדרשה לאמנות ועורכת מדור האמנות בטיים-אאוט. "גליה בר-אור, מנהלת המשכן בעין-חרוד, פנתה אלי והציעה לי לאצור תערוכה קבוצתית. המחשבה שהנחתה את בר-אור היתה שאמנים אוצרים אחרת. שהראייה שלהם את האמנות, את החלל, את היחסים בין העבודות השונות, היא אחרת, אולי מודעת יותר לתהליך האמנותי, הפנימי, שלפני התוצר. אצרתי במשכן לאמנות את התערוכה 'אסון האהבה'".

יהב מציינת שאחרי התערוכה הזו דברים החלו לזוז. היא לימדה במכון אבני ואצרה את הגלריה לתקופה מסוימת. היא החלה לאצור את גלריה קו 16 לפני שלוש שנים, אותה תעזוב בסוף השנה הנוכחית. עכשיו היא אוצרת את התערוכה הראשונה בבית הספר "מנשר", שהוקם על חורבותיו של קמרה אובסקורה. "עזה כמוות אהבה - ברכת הדרך" היא תערוכה קבוצתית, שמציגה יצירות של מגוון אמנים, וביניהם יאיר גרבוז, מעין אמיר ורותי סלע, דוד עדיקא, לארי אברמסון ורבים אחרים. "קשה נורא לסכם בכמה מלים עבודה מורכבת כמו אוצרות. זה קשור לבחירת קונספטים לתערוכות, חיפוש אחר אמנים ועבודות אמנות שיעשירו את הרעיון התחילי, כך שהוא ייבנה כבעל רבדים רבים, ירחיב אופקים עבור הצופה, ולא יהיה סכמטי. בתערוכות יחיד העבודה כרוכה לפעמים בליווי צמוד יותר לאמן בתהליך הבנייה וההצבה. בתערוכות קבוצתיות העבודה הפקתית יותר".

החלק האהוב עליה במהלך העבודה, לדבריה, הוא הצבת העבודות בחלל. "אז אני משתמשת במיטב היכולת הסיפורית והמוזיקלית שלי - לפעמים זו בניית מתח, לפעמים בניית מקצבים פנימיים, ממש כמו במשפט מוזיקלי".

מתיאורה של יהב את התהליך עולים קשיים רבים שעומדים בפני כל אוצר באשר הוא, כמעין הנחיות לדרך שאין להתעלם מהן. "האוצר צריך לדעת לקרוא את כוונת המקור של העבודות ועם זאת להכניס אותן להקשר חדש, מפתה. צריך להיות מספרת-סיפורים מוצלחת ועם זאת מעצבת-פנים שמתאימה גדלים וצבעים. לא לזלזל באינטליגנציה של הצופה, אבל גם לא להציג אמנות חסומה בפני קריאה, לא ליפול לקלישאות או לקיטש, אבל גם לא להשתלט על האוטונומיה של כל עבודה ועבודה, ושכל העסק יצדיק את עצמו, ותהיה לתערוכה הנמקה פנימית, שתייצר משהו שלא היה קודם, בלעדיה. בקיצור- משימה ראויה ובלתי אפשרית. אני משתדלת שהתערוכות שאני אוצרת יהיו בעלות מודעות עצמית, טיפת הומור כשזה רלוונטי, נדיבות באפשרויות שהן נותנות לאמנים המשתתפים ולצופים".