יש מעט מאוד תחומים במשק הישראלי בהם התחרות עזה, בריאה ומיטיבה עם הצרכן כמו בקרב הראש-בראש של יס מול הוט. על רמת המחירים עוד ניתן להתווכח (אם כי העובדה שמתחרה אחת כמעט פשטה רגל והשנייה לא הרוויחה ולו שקל אחד בחמש שנות קיומה מעידה שהן בטח לא עושות עלינו בוכטות), אבל לשיפור הניכר בשירות ובתכנים קשה שלא לשים לב. אם עד לפני כמה חודשים הדיעה הרווחת היתה ש-יס היא פשוט טלוויזיה טובה יותר, היום מדובר בקרב צמוד, כמעט כמו בית 4 של ישראל במוקדמות גביע העולם. ואין ייצוג טוב יותר לכך, מאשר שתי סדרות הרכש המובילות לא רק בישראל אלא גם בעולם "אבודים" ו"עקרות בית נואשות", שלאחרונה הסתיימה עונתן הראשונה בארץ, והשניה החלה בארה"ב. שתי סדרות שצריכות לבוא עם אזהרה על השלט בגין מקדם התמכרות גבוה, ושמאלצות אותך לסגור ערב אחד בשבוע לכל פעילות חברתית מחד, ומנגד להזמין את עצמך מדי שבוע לאירוח בביתם של מי מחבריך שמחזיקים בשלט של החברה היריבה.
"אבודים" ו"עקרות בית" מייצגות את הטלוויזיה של העשור האחרון, של העידן הפוסט-ריאליטי, שבו חוזרת היכולת לספר סיפור טוב למרכז העשיה הטלוויזיונית, כמו בניינטיז ובאייטיז, רק בצורה הרבה יותר עשירה ומתוחכמת. איך אפשר להשוות בכלל את שתי הסדרות הנ"ל לסדרות מהעשורים הקודמים, כמו הסיטקומים למיניהם או דרמות נוסח "אלי מקביל", "NYPD" ו"פרקליטי אל-איי". "אבודים" ו"עקרות בית", בראש ובראשונה, הן סדרות קונספט. מצד אחד, כל פרק עומד בפני עצמו ומספר לא סיפור אחד, אלא שוזר במיומנות כמה וכמה סיפורים, תוך כדי הצלבות ביניהם. מצד שני, העונה כולה איננה עוד אוסף אקראי של אנקדוטות על חיי הגיבורים כמו בסדרות דרמה אחרות, אלא סיפור בנוי היטב, שכל פרק הוא עוד חלק בפאזל שמרכיב אותו. סיום העונה של "עקרות בית" למשל - עם גילוי הסוד של מרי-אליס, מאסרו של קרלוס, פיטוריו של טום בעלה של לינט, ומותו של רקס, בעלה של ברי מצד אחד גורם לך לכסוס ציפורניים בציפיה לעונה הבאה, ומצד שני הופך את העונה לסיפור סגור שעומד בפני עצמו. במובן הזה שתי הסדרות לא נופלות מסרט קולנוע. נהפוך הוא, הן הפכו את החיסרון של הטלוויזיה פרק הזמן הקצר ליתרון. כי סיפור בן 24 פרקים של 40 דקות הרבה יותר עשיר ומלא מסיפור בן שעתיים.
אבל, תגידו, כל זה לא חדש. סיפור מעולה יש גם ב"סופרנוס" (שאגב, בשקט מקבלת את אותו תג איכות, ואף למעלה מזה) ואת קונספט ה"שלם הגדול מסך חלקיו" הביאה "24" לכדי מיצוי. אבל "עקרות בית" ו"אבודים" הרבה יותר מורכבות מג'ק באואר ומעלליו. קשה מאוד לתייג אותן לז'אנר אחד בלבד. איזה סוג של סדרה זו "עקרות בית נואשות", דרמה? סדרת מתח? לפעמים היא סיטקום כמעט טהור, לפעמים היא המהדורה החדשה של "טווין פיקס", ולפעמים טלנובלה שלא תבייש את מיטב התוצרת הארגנטינאית. "אבודים" אפילו יותר בעייתית. שיחות הנפש וייסוריה נראים כמו דרמת-יחסים קלאסית, הניתוחים והדילמות המוסריות לקוחות מ"אי-אר" ודומיה (ג'ק אפילו דומה קצת לג'ורג' קלוני), כל סאגת המספרים, דובי הקוטב ו"האחרים" מזכירים את תיקים באפילה, ומאזן הכוחות והבריתות הוא גירסה דרמטית ליחסי המתמודדים ב"הישרדות". חוץ מזה, היא סיבה מצויינת להתרפקות נוסטלגית על "האיים האבודים" מיתולוגיה טלוויזיונית שקיימת רק בישראל.
תסביך אדיפוס
אבל "עקרות בית" ו"אבודים" לא מסתפקות בספקטרום הטלוויזיוני, וחורגות בהקשריהן הרבה מעבר לו. "אבודים" משחקת כל הזמן על הגבול הדק שבין דימיון למציאות הלחישות ביער, הפלאשבקים, הטריטוריה האפלה כל אלו יכולים להתפרש כעל-טבעיים מצד אחד, או כתעתועי מוח מצד שני, ממש כמו בזרם התודעה בקולנוע ובסרטים כמו "תינוקה של רוזמרי" ו"הדייר" של פולנסקי. והשזירה של הסיפורים אלה באלה (כמו פגישתו של סוייר עם אביו של ג'ק באוסטרליה) היא טכניקה שמזכירה את"תמונות קצרות" של אלטמן. "עקרות בית" הלכה אפילו רחוק מכך. הסצינה בסיום העונה, בה אורב זק למייק כדי לרצוח אותו, מבלי לדעת כי יתכן והוא אביו הביולוגי, היא הרבה יותר מרמז ל"אדיפוס" המיתולוגי. בכלל, בשתי הסדרות המוטיב המרכזי הוא זה הנמצא גם בבסיס כל טרגדיה יוונית המכבדת את עצמה: קיומו של חטא קדמון.
יצירת אמנות, אמר לי מישהו פעם, נמדדת בכמות הרבדים שבה בהקשרים שלה עם יצירות וז'אנרים אחרים, וביכולת לעיין בה שוב ושוב ובכל פעם למצוא משהו אחר. במובן הזה, שתי הסדרות למרות המדיום השטחי שבו הן מתקיימות - הן אמנות לכל דבר. כל אחד יכול לראות ב"אבודים" וב"עקרות בית" מה שהוא רוצה יש שידגישו את הרובד העלילתי הראשוני, יש כאלו שיעדיפו את הפסיכולוגי, ויש כאלה שיבחינו ברובד פילוסופי, אולי אפילו אקזיסטנציאליסטי, רחמנא ליצלן. בדבר אחד תהיה על טבע האדם - נראות השתיים מנוגדות, אולם למעשה הן אומרות אותו דבר: בין אם מדובר במצב ראשוני בו נמחקו כללי החברה לחלוטין, כמו ב"אבודים"; או במצב בו כבשו כללי החברה כל חלקה ונראה שלא נותר מקום לבלתי תרבותי ולאי-רציונלי כמו בפרבר של "עקרות בית" בשני המקרים, יצרים וסודות אפלים רוחשים מתחת. וכשהם צפים על פני השטח קוראים לזה סיפור.