קלוד ללוש

את וואלאס, הממציא הבריטי התמהוני, וגרומיט, כלבו רב-התושיה, המציא אנימטור הפלסטלינה הבריטי ניק פארק, לטובת פרויקט הגמר שלו בבית הספר לקולנוע. הסרט הקצר "A grand day out" (שתורגם ל"טיול לא מהעולם הזה") היה מועמד לאוסקר, ושני הסרטים הבאים אחריו ("המכנסיים הלא מתאימים" ו"הרפתקאה מצמררת") כבר זכו בו. כמעט שני עשורים אחרי, המוצר של פארק הוא תופעה תרבותית "נושמת", הצוברת מעריצים חדשים כל הזמן.

המעבר למסך הגדול התאפשר בזכות חבירה של פארק וחברת ארדמן לדרימוורקס האמריקאית. ב"וואלאס וגרומיט: הארנב הקטלני", סרטם הראשון באורך מלא, מנהלים הצמד חברה קטנה בשם אנטי-פסטו להגנה על גינות מפני מזיקים. בתקופה שלפני תחרות הגינון, נוצרת מוטציה של ארנב ענק הטורף את היבול. ליידי טוטינגטון (הלנה בונהם קארטר הנהדרת) נעזרת בשניים כדי לתפוס את היצור בדרכים הומניות, ובמקביל מנסה מחזרה השחצן והאלים, ויקטור קוורטרמיין (רייף פיינס, שנהנה בעליל להיות הפוצע האנגלי במקום הפצוע האנגלי), דרכים קיצוניות יותר לפתרון הבעיה.

כשחיספוס מקסים הופך לתעשייה, כולל עסקת שיווק עם ענקית המבורגרים, משחקי וידאו ומרצ'נדייזינג, זה מורגש. ללא ספק. האמריקניזציה של "וואלאס וגרומיט" ניכרת בעשייה. נכון, עוד רואים את טביעות האצבעות, מראה מחוספס שמעיד על אהבה (וחלילה לא על רישול), וזאת בניגוד ל"מרד התרנגולים", סרט הפלסטלינה הקודם של פארק, שלוטש כמעט עד לכדי "פיקסאריות". עם זאת, הוא מוקפד, מדויק ומהיר הרבה יותר מסרטי "וואלאס וגרומיט" הקצרים. אך כנראה שזהו מזל צרוף שפארק, אמן הפלסטילנה הגדול ביותר אי-פעם, נולד בריטי. איכשהו, השילוב המופלא בין סלפסטיק (איך אפשר לעשות סלפסטיק בפלסטלינה, זה נשגב ממני) לבין ההומור, שנע בין הדק והמרומז למופרע והאבסורדי, ממשיך לעבוד גם במעבר למסך הגדול ואף פרט, לא בתסריט ולא בביצוע, לא אובד לטובת פיינל-קאט הוליוודי. ובתוך אותה אמריקניזציה מעטה של חלק מהעלילה והקצב, וואלאס (בקולו של פיטר סאליס - ובגירסה העברית של אלי לולאי[!]), האנגלי האולטימטיבי המכור לתה וגבינה, נותר כגרעין איתן המייצג את הקסם הראשוני של יצירתו של פארק.

כמו כמעט בכל סרטיהם, גם כאן יש ייצוג מפתיע לפילם-נואריות ומרדף מטורף. גרומיט ממשיך להבריק עם הרמות גבה מדויקות כשעון גריניץ', ובתווך ישנם איזכורים ומחוות ל"פרנקנשטיין" ו"קינג קונג", לז'אנרים קולנועיים שונים וכמויות אין-סופיות של הומור משובח והשקעה מדויקת ואוהבת בכל פרט ופרט. אגב, הטירוף של אנשי העיירה, ובהם גם גרומיט הכלב, הוא לזכות בתחרות הגינון עם ירקות שגודלו למימדים מפלצתיים, אולי אנלוגיה מעניינת בתסריט למותג "וואלאס וגרומיט" עצמו.

כל המרכיבים הללו הופכים את "וואלאס וגרומיט" למוצר שחובה לראות על המסך הגדול. ויכול להיות שמה שחשוב כאן מכל הוא שליחותו של הסרט. ניק פארק הוא כנראה היחיד שמסוגל לשלב בין אנגלופילים המכורים ל"כן, אדוני ראש הממשלה" לבין עוללים מנוזלים שקרועים על "מדגסקר". עם 3,700 מסכים בארה"ב (נתון שמגיעים אליו רק קאנונים בסדר גודל של "באטמן מתחיל" ו"מלחמת העולמות") ופתיחה קופתית מעולה – הסרט עשה בשבוע וחצי כ-22 מיליון ד' בארה"ב ועוד מחצית מהסכום הזה ברחבי העולם, וזה עוד לפני שהוקרן בבריטניה – בשורת וואלאס וגרומיט הולכת להמשיך וללוש את עולם האנימציה, וכל מי שחיפש את נמו באנימציה ממוחשבת, ימצא את גרומיט, עם גבה אחת מורמת ועליה טביעת אצבע בריטית.