אומרים שפרסום רע עדיף על התעלמות מוחלטת, וכי בעיתונות, כל מה שחשוב זה שהשם שלך יאוית נכון. בספרות, המשמעות היא שיוצר יעדיף דיון עשיר ונרחב על מגרעותיו של ספרו, מאשר שלא ידונו בו בכלל. התרגום החדש לספרו הראשון של יאן מרטל, "העובדות שמאחורי בני רוקאמאטיו מהלסינקי", שייך, למרבה הצער, לסוג השני. הקריאה בו דומה לאכילת פרוסת לחם מאתמול עם גבינה לבנה. זה נחמד, זה משביע, אבל זו בסך הכל עוד פרוסה עם גבינה. העובדה שהספר זכה לתרגום לעברית רק בגלל הצלחתו של ספרו השלישי, "חיי פיי", אינה מטרידה, מכיוון שהספר לא רע. ועם זאת, הספר גם אינו טוב, וברור לחלוטין שזהו פג שערכו רק בכך שהוא היה שלב בהתהוותו של יוצר ראוי.
למרות שארבעת הסיפורים המרכיבים את הספר נבדלים זה מזה באיכותם בצורה בולטת, כולם היו יכולים להישמר במגירתו של הסופר מבלי שהעולם היה חש טלטלה כלשהי; ממש כפי שפרסומם לא גורם כל נזק או תועלת, כך גם אי פרסומם לא היה גורם אחד מהשניים.
הסיפור הראשון בספר, הנושא את שם הספר, עוסק בצעיר המלווה את חברו הגוסס מאיידס בדרכו האחרונה, ומעודד אותו לכתוב היסטוריה אלטרנטיבית על בסיס ההיסטוריה האמיתית של המאה העשרים, על מנת להקל את סבלו בימיו האחרונים. הסיפור השני עוסק במפגש בין צעיר לבין מנקה משרדים המפליא להלחין ולנגן בכינור בשעות הפנאי שלו. הסיפור השלישי מתאר מספר גרסאות של מכתבים ממנהל בית כלא אל אמו של אסיר אשר הוצא להורג על ידו, והסיפור הרביעי עוסק במכונה מופלאה לייצור מראות המונעת על ידי זיכרונות.
שני הסיפורים הראשונים סבירים, ואפשר אפילו למצוא בהם רגעים קטנים של חסד, המרמזים על סגולותיו של הסופר שיבואו לידי ביטוי ב"חיי פיי", כמו הדו-שיח האילם שמנהל המספר עם נגן הכינור דרך קירות הזכוכית של הבנק אותו הוא מנקה בלילות, או הסיום המרגש של הסיפור הראשון, המתאר את הפרידה המקסימה של חולה האיידס מן החיים בעולם זה דרך כתיבת קטע נוסף בהיסטוריה המומצאת שלו. אבל התשורות האלו הן כאיים קטנים בים של שממון, ואובדות לחלוטין בגאות הפושרת בשני הסיפורים האחרונים. באלו גם הפורמט המקורי, אשר מעורר עניין בתחילה, נעשה מרגיז ומטריד עד מהרה.
נדירותה של הגאונות
ניכר במרטל שיש לו מה לומר: הסיפורים עוסקים בערכה של היצירה, בחשיבותן של המילים ושל המוזיקה, בנדירותה של הגאונות וביכולת למצאה אפילו בתהומות שהאנושות מגיעה אליהם. המילים לפי מרטל, במיוחד בסיפור הראשון ובשני האחרונים, הן הדרך לייצב את המציאות דווקא מתוך ערעור ותהייה עליה. בסיפור הראשון, ההיסטוריה הבדיונית שממציאים שני החברים היא מה שמשאיר את חולה האיידס בחיים, והיא מה שמאפשר לו לסגת ולשקוע לתוך מותו שלו. הגרסאות השונות למכתב שכותב מנהל בית הכלא מסתיימות כולן במותו הבלתי נמנע של הנידון למוות. כלומר, עובדת קיומם של אינספור נרטיבים אינה משנה את הבסיס הא-פריורי של הקיום האנושי, הוא המוות. בסיפור הרביעי הזיכרונות הווירטואליים של סבתו של המספר, אשר בהם הוא מזלזל בצורה בולטת, הם שמאפשרים את יצירתה של מראה ארצית, ייחודית וחד פעמית, אשר ערכה בא לה מהמילים שיצרו אותה ולא בזכות תפקודה כמשקפת מציאות.
אבל זה שיש לך מה לומר, לא אומר שאתה צריך להגיד את זה, או לחילופין שאתה יודע איך להגיד את זה: הגיגיו של הסופר, כמו גם התבניות בהן הוא משתמש, הנדמים בהתחלה כקרקע יציבה להעמיד עליה את היצירה, מתגלים ככרעי תרנגולת, והסיבה היחידה שאלו אינם מתמוטטים היא שהוא אינו מציב עליה מבנה אמיתי בעל משקל. כמו יד המושטת ללחיצת יד ומושבת ריקה, כך גם הקורא: מוכן ומזומן לקלוט, להתעשר, להנות, אך למעשה בסופו של דבר לא מקבל כלום.
הבעיה היא שאין כל סיבה לא להמליץ על הספר. אם לדבוק בדימוי הפרוסה מהפסקה הראשונה, הספר אכיל, וקשה להאמין שהוא יגרום למקרה קשה של קלקול קיבה. הקריאה מהירה ושוטפת, ואין הרגשה, כמו במקרים של ספרים גרועים במיוחד, של בזבוז זמן מוחלט. אבל גם אין כל סיבה להמליץ עליו, כי זה סתם עוד ספר. הוא עדיף על קריאת שורת המרכיבים בקורנפלקס בארוחת הבוקר, ובתקופה בה אנו חיים, בה יצירות אמנות ממעטות לנוע בתחום האפור של ספקטרום האיכות ומתייצבות בדרך כלל בקצוות (רובן חזק בקצה השלילי שלו), זה יכול להספיק עבור קוראים רבים, אבל מעריציו של מרטל, שיקנו את הספר בגלל הזיכרון הנעים מ"חיי פיי", עלולים להתאכזב מרה.
יאן מרטל, "העובדות שמאחורי בני רוקאמאטיו מהלסינקי" (כנרת)