"בתופת האירוח", צ'יטרה דיבאקארוני

לאחר חודשים של גשם וערפל, התעוררתי הבוקר לשמיים צלולים, חפים מעננה. העורבנים צייצו בינות לשיחים, השושנים התפוצצו בתפרחות כחולות ולבנות על פני הגינה כולה, עץ האדר פרש את חופת עליו הירוקים הנפלאים, מבשר את בואו של האביב. כל אחד היה עולץ לנוכח המראה הזה. אני, לעומת זאת, חשתי כי לבי שוקע בקרבי. ידעתי כי האביב עתיד להביא עמו את גדודי האורחים.

מדי שנה בשנה, בתזמון של להקת ציפורים נודדות, הם מתנפלים עלינו בהמוניהם. (תיקון: עלי. בעלי, שנמלט מידי בוקר למשרד, נאלץ להתמודד איתם רק בשעת ארוחת הערב. אני, שעובדת בבית במשרה מלאה כסופרת ועיתונאית, שבויה בידיהם במשך עשרים וארבע שעות ביממה). עונת הקינון של האורחים מתחילה בשלהי האביב. היא עלולה להימשך עד לסופו של הקיץ, ובמהלכה אני הופכת לחורבה פיסית ורגשית. (נהגתי לחשוב שהעינוי הזה הוא מנת חלקי משום שאני מתגוררת בסאן פרנסיסקו הנחשקת, אבל חברתי סורקהא המתגוררת בפאוקיפסי הנידחת גילתה לי כי גורלה ה?מ?ר עמה באורח דומה). אני ממוצא הודי, וכך גם מרבית אורחיי. רבים מביניהם קרובי משפחה שלי. אורחים שהם גם שארי-בשר – אין צירוף קטלני מזה, במיוחד אם הם מגיעים הישר מהודו. פירוש הדבר הוא כי הם תובעים אירוח ללא דופי וטיפול צמוד.

הטיפול הזה מתחיל עם שחר, בכוס תה. לא תה משקית, אלא תה שנחלט כהלכה, כמו-בבית (רשמו את הצירוף הזה בזיכרונכם; הוא עתיד להופיע שוב בהמשך). יש לחלוט את התה בהקפדה-יתרה, בלוויית מינונים נכונים של חלב, סוכר, זנגביל וקינמון. כן, התוצאה עריבה לחך; אבל ניסיתם מעודכם לנקות את הסיר לאחר מבצע כזה? אורחיי לא ניסו זאת מעודם, משום שבהודו המשרתים עושים זאת במקומם, וכאן – אני.

לצד התה יש להגיש ארוחת בוקר חמה (כמו-בבית). רצוי שזה יהיה תבשיל הודי מסורתי – אידליס או פ?ו?ריס. כדי להכין אידליס, יש להשרות תערובת של אורז ועדשים במשך לילה שלם, ואז לטחון ולבשל אותה. גם את הבצק המשמש להכנת הפוריס יש להכין מבעוד יום, ואז לגולל אותו לכרוכיות, שאותן מבשלים. שני התבשילים מחייבים תיבול – צ'אטני או קארי – ומניחים אחריהם כיור מלא בכלים מלוכלכים. אני מקווה שאתם תופסים את העיקרון.

בתום ארוחת הבוקר, יש לשנס מותניים לקראת המשימה העיקרית: עריכת טיולים וקניות. אני אוהבת את אזור המפרץ ומוקירה את יופיו, אבל החוויה הכרוכה בהקפתו של מגרש החנייה הסמוך לגשר שער הזהב בפעם ה- 536 בניסיון למצוא מקום הולכת ומאבדת את קסמה בעיניי. והנה וידוי נוסף: בכל הקשור לקניות, התברכתי בסף סיבולת נמוך במיוחד. קניונים מסבים לי חרדה ומועקה. אין לי שמץ של מושג היכן ניתן למצוא את המותגים ששמותיהם מחליקים בקלילות שכזאת על לשונם של אורחיי. ("את באמת רוצה להגיד שאת לא יודעת איפה נמצא הסניף הקרוב של מייסי?!" אורחיי שואגים לעברי באי אמון. "מה עם ניימן מרקוס? את בוודאי מכירה את סאקס? או לפחות איזה סניף של גאפ-ליין-בריינט-פאשן-פלאזה-מנ'ס-וורהאוס-מילר?" הם מחייכים אלי בחמלה. "אל תדאגי. עד סוף הביקור שלנו, את כבר תכירי את כולם"). אנחנו מגיעים הביתה לקראת סופו של היום, כורעים תחת תלי-תלים של קופסאות ושקיות. אנחנו נחלצים מנעלינו וקורסים על הספה. ואז מישהו מביניהם מפטיר, "עכשיו יהיה נחמד לשתות כוס תה".

נחשו מי קמה ומכינה לכולם תה? ומתקינה ארוחת ערב בת ארבע מנות, לא כולל קינוח (כמו-בבית.) ומפנה את הכלים אל המדיח. ומקרצפת את רצפת המטבח. ומקפידה לצייד את חדר האמבטיה במגבות נקיות, סבונים, משחות שיניים ובשמים. ומשרה את האורז ואת העדשים לשם הכנת האידליס בבוקר שלמחרת, כך שהארוחה תוגש במועד וכולנו נספיק להגיע בזמן לטיול בנאפא וואליי. נחשו מי עושה את כל זה בעודה שואלת את עצמה איך לעזאזל היא תמצא זמן לעבודה האחרת שלה – העבודה היצירתית, שגם מכניסה כסף.

נחשו מי מבעבעת מזעם בשעה שהיא נכנסת למיטה, שם ממתין לה בעלה במצב-רוח לאהבה (הוא שעשע את האורחים במהלך ארוחת הערב ואחר כך סייע בפינוי השולחן, והוא משוכנע שבכך תרם את חלקו וכעת הוא זכאי למנת התענוגות הלילית שלו). נחשו מי לא יודעת את נפשה מרוב כעס, ולכן היא מושכת את השמיכה מעל לראשה, כדי שלא להצית מריבה, או אולי לפרוץ בבכי, והוא אומר בתגובה, "הנה, זה שוב קורה לך. זאת אשמתך", הוא מבהיר לי. "את לא חייבת לעשות את כל זה בשבילם".

אני מניחה שגם אתם חושבים כך.

אז מדוע אני מרגישה שאני נכפית להתנהג כך? מדוע אינני מסוגלת להורות לאורחיי את מקומן של שקיות התה? מדוע אינני מסוגלת ללוותם עד לתחנת האוטובוס שממנה יוכלו לנסוע בעצמם לקניון, או להסיע אותם לאתר שהם מעונינים לחזות בפלאיו ולחזור לאסוף אותם בתום יום הטיולים? מדוע אינני מסוגלת להזמין לארוחת הערב פיצה וגלידה? מדוע אינני מתעקשת על כך שבעלי יראה להם את העיר במהלך סוף השבוע, בשעה שאני אתרווח בכורסה עם ספר טוב?

אני מפנה לעצמי את השאלות הללו פעם אחר פעם בניסיון למצוא תשובה מספקת שתסייע לי בהבנתם של צרכיי התת-הכרתיים. אולי – למרות הספרים שהוצאתי לאור והפרסים שזכיתי בהם – אני עדיין חשה שנתח גדול של זהותי כאשה כרוך במידת היעילות שבה אני מנהלת את הבית. והאחריות הזאת מקיפה גם את האורחים הפוקדים את ביתי. זהו תפקידי לדאוג לצורכיהם. ובאופן פרדוקסאלי, למרות תלונותיי המרות על בעלי שאינו מתחלק עמי בנטל, אינני מעונינת באמת שיפלוש אל התחום שלי. שאלתי את אליס, חברתי הלבנה למהדרין, האם גם היא חשה במחויבות דומה כלפי אורחיה, או שמא אין זו אלא נטייה מזרחית. היא השיבה לי שבכל פעם שבאים אליה אורחים, גם היא נאלצת להתמודד עם החרדה המתעוררת בה, שמא היא איננה נוהגת בהם על פי כל כללי הטקס ("ואז מה הם יגידו עלי אחרי שהם יילכו?"). היא מסוגלת לספוג הערות ביחס לכל היבט אחר של חייה, אבל נראה שביקורת הנסבה על הבית ועל הדרכים שבהן הוא מתנהל פוגעת אצלה בנקודה פרטית וחשופה במיוחד. "אנחנו, הנשים, עדיין רואות בעצמנו את עמודי-התווך של הבית," היא מסבירה. "תחושת הערך שלנו תלויה נשענת על כך". גם אם אנחנו עובדות מחוץ לבית מתשע עד חמש (אליס עצמה מחזיקה במשרת ניהול בכירה, ועובדת מחוץ לבית מתשע עד תשע)? "במיוחד במקרים כאלה", אומרת אליס. "אנחנו מפצות על כך מתוך איזו אשמה, שאנחנו מתוכנתות גנטית להרגיש בה". היא משתהה לרגע. "אבל נדמה לי שאני משתפרת. במשך כל השבוע שעבר, כשהדודנית שלי התארחה אצלי עם המשפחה שלה, אכלנו סלטים וארוחות שהזמנו מבחוץ".

לשמע הדברים האלה אני מוצפת הערצה ונחישות: סלטים וארוחות מוזמנות, הנני כאן! אבל אז אני שואלת את עצמי כיצד הדודנית שלי ומשפחתה עלולות להגיב לתפריט שכזה. ("אוכל בקופסאות קרטון? בשביל זה עשינו את כל הדרך מאמריקה? בבית לעולם לא היינו מתייחסים כך לאורח!") אולי הבעיה נעוצה במידה כלשהי בזיכרונותיי מא?מ??י, אשה מכניסת-אורחים באמת ובתמים, שתמיד נהנתה להלין בביתה את בני המשפחה המורחבת, משני הצדדים. כן, עמדה לרשותה משרתת שסייעה בעבודות הבישול והניקיון; וכן, מאחר שאבי נשא לבדו בעול הפרנסה, האחריות על הטיפול בענייני הבית, ובכללם האורחים הנוטים ללון בו, נפלה בחלקה. ובכל זאת, הביקורים הללו הטילו על כתפיה עומס רב. היא הקפידה להכין את התבשילים המסורתיים במו-ידיה, כך שתוכל לערוב בעצמה לשלמותה של התוצאה. אני עדיין זוכרת כיצד היתה נשארת ערה לאורכו של לילה שלם, בתום מלאכות הבית, מקלפת אגוזי קוקוס ומבשלת אותם בסוכר תמרים כדי שאורחינו יוכלו להמתיק לעצמם את הבוקר בחטיפים טריים. או כיצד היתה נמנעת משנת אחר הצהריים הרגילה שלה, ובמקום זאת היתה יוצאת אל המרפסת ופורשת בשמש את מצעיהם של האורחים כדי להשיב להם את רעננותם. אלא שהיא ניחנה ביכולת להתמסר למשימות האלה ברצון וכמו מתוך בחירה – יכולת שאני חפה ממנה כליל. טרדות היומיום לא הסבו לאמי מצוקה. אינני יודעת אם ההבדל בינינו נובע מהיותה אשה חזקה יותר או מכך שטרדות היומיום שלה לא כללו שיחות קדחתניות אל תוך הלילה, פגישות עם עורכים תובעניים וסיורים עמוסים לרגל צאתם של ספרים חדשים – פעילויות שכולן נגזרות מן השאפתנות שלי. אולי אמי נהנתה לפוש משגרת הבעל-ילדים-בישולים-עזרה-בשיעורי-הבית באמצעות גיחה לאתר הזיכרון שהוקם לכבודה של המלכה ויקטוריה או ביקור במקדש קאלי. בלילות, לאחר ארוחת הערב, היא היתה מבלה שעות ארוכות במחיצתן של הנשים שבאו לבקרנו, מאזינה לסיפורים מכפרים רחוקים שבהם שערוריות ואסונות ונסים היו עניין שבשגרה.

ואולי המקור לשמחתה של אמי באורחיה ולמצוקה שגורמים לי אורחיי טמון בפער הערכים היסודי החוצץ בין התרבות שבחיקה נולדתי לבין התרבות שאותה אימצתי. בעוד האמריקנים נוטים לקדש את הפרטיות עד לכדי אובססיה, הרי שההודים כמעט שאינם מכירים בערך הזה. לשם השוואה, ניתן לחשוב על הסדרי ההלנה של האורחים. בביתי, האורחים מקבלים חדר-שינה משל עצמם (זאת לאחר שאני משקיעה טרחה וממון לרוב בריהוטו של חדר זה ובעיטורו בפרטי נוי מרשימים אך עמידים בפני פגיעתם הרעה של ילדים). וכאשר הם פורשים לחדרם בסופו של יום, אני פולטת אנחת הקלה ארוכה ופורשת לחדר-השינה שלי וסוגרת אחרי את הדלת. ונועלת אותה. ואלוהים יעזור למי שירהיב עוז להקיש בדלת הזו לפני עלות השחר.

בהודו, לעומת זאת, לא נהגנו להקצות חדרים לאורחים. מרבית המשפחות נמנעו מכך. כשבאו אורחים, נהגנו להציע מיטות גדולות על הרצפה. כל הילדים קובצו במיטה אחת, לרוב בחדר שבו סבא או סבתא יכלו לפקוח עליהם עין תורנית. הגברים ישנו בסלון, והנשים התקהלו באחד מחדרי השינה, מסמיכות את מחצלותיהן, מפטפטות וצוחקות אל תוך הלילה. אני זוכרת את ההתרגשות שפקדה אותי כאשר סוף סוף נמצאתי בוגרת מספיק כדי לעקור מן החדר שהוקצה לילדים ולהצטרף אל אמי בחדר אפלולי, שקוי אור ירח ורוחש לחישות, אפוף בניחוח היסמין שעלה מן הזרים שהנשים עטרו לראשן. אכן, טקס חניכה ראוי לשמו! לילדיי בוודאי לא נכונה חוויה דומה.

וכאן נעוץ המקור האמיתי לתסכולי. במובנים מסוימים, אני רואה את מסורת האירוח ההודית, המתייחסת אל האורח כאילו היה אל ש?סר לביקור, כנדיבה ובוגרת ואוהבת יותר. אבל אינני מצליחה לחשוב על דרך שבה אוכל להפוך את המסורת הזו לחלק ראוי ומשמעותי מסגנון החיים הפמיניסטי שלי. אינני מסוגלת לשכפל את חייה של אמי. גם לו רציתי בכך, לא הייתי עומדת בניסיון כזה. הפערים בין עמדותינו העקרוניות כמו גם בין התפקידים שאנו ממלאות עמוקים מדי. השקעתי חלק ניכר מחיי במאבק כנגד תפיסות המעמידות את הגברים כיצורים עליונים ומועידות את הנשים לשירותם, בשעה שבעבורה היתה זו מציאות שנגזר עליה להשלים עמה. אולי קולי הפך צורם במהלך המאבק הזה. כולנו נאלצים לשלם מחירים בעד הדברים שאנו מאמינים בהם. לתת ולתת – זאת היתה דרכי. אבל זאת אינה דרכי.

אמי מעודה לא הורשתה להציב גבולות – גבולות שיחצצו בין מה שהיה שלה לבין קניינן של המשפחה, הקהילה, החברה. היא מעולם לא העלתה בדעתה לתבוע לעצמה גבולות כאלה, וכך יכלה לאמץ אל לבה את אורחיה ואת תענוגות האירוח מבלי להתגונן כלל. אני, לעומת זאת, נאבקתי על הזכות להציב גבולות ביני לבין העולם – גבולות שרק באמצעותם אני יכולה ליצור את החלל הנחוץ לי לשם עבודתי – וכעת עלי להיאבק על הגנתם. אמי חונכה על ברכיו של הציות. אני חייבת ללמוד כיצד לומר לא מבלי להרגיש שאני בוגדת בה. אני חייבת ללמוד כיצד לדחות את בקשותיהם של הסובבים אותי כאשר הן נתפסות בעיניי כבלתי סבירות – כיצד לעשות זאת באהבה.

כבר התחלתי להתאמן. אני מתייצבת כל בוקר מול המראה בחדר האמבטיה, עוטה חיוך הולם, ואומרת: לא, דודה סושילה, אני כבר לא אצא הלילה למכולת, למרות שהיוגורט נגמר. מה דעתך על קצת מיץ מנגו?" או, "דוד מוהאן, לא שכחתי כמה אתה אוהב טנדורי-עוף. לכן הערב אנחנו יוצאים לאכול במקום של רג'ה – זאת מנת הבית שלהם". מעת לעת אני נושמת עמוק. מעת לעת אני מתרגלת עיצה שנתקלתי בה פעם באחד מספרי ההדרכה-העצמית: אני מדמיינת את האנשים שלפני כתינוקות, או לחלופין כישישים בני מאה שנים. נדמה לי שאני מתקדמת יפה. הנה אחת התוספות האחרונות לרפרטואר שלי: "הגענו לתחנת האוטובוסים של 'טיולי הקו האפור', ג'אנאק ואומה. רשמתי אתכם לסיור בנאפא. שמעתי שהוא מקסים. אחזור לאסוף אתכם בשמונה בערב." עם פרוש עונת האירוח הבאה, אני כבר אהיה מקצוענית. אקביל את פני האביב ואת עדרי הברברים השועטים בעקבותיו בקסמיי התקיפים. זה כבר לא יהיה ממש כמו-בבית.

"כלבתא בבית", עורכת: קת'י הנאואר (מילים)
תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין