לילה אחד לפני שלוש-עשרה שנה שמונה חודשים לאחר שקת'י ואני התחלנו לצאת יחד, ושנתיים לפני שהתחתנו היא התקשרה אליי בסביבות השעה 11 בלילה כדי להודיע שיש איזה חרק ענקי על קיר חדר השינה שלה, ושאולי - בבקשה - אקפוץ אליה כדי לסלק אותו. נראה היה שהיא נבוכה לבקש זאת ממני, אך בה-בעת לא נבוכה דייה כדי לטפל במצב בעצמה, או כדי להניח לי אחרי שהבעתי בשעת לילה זו (כבר הייתי במיטה) אי-רצון לקום ולהתלבש ולגמוע במכוניתי את המרחק החוצץ בין ביתי לביתה, ולסלק את החרק ההוא מהקיר שלה.
זה היה בטו?סו?ן, אריזונה, מקום שבו חרקים נוטים להיות גדולים, זריזים ובעלי שריון, כמו חזרות מיניאטוריות לעידן היורה. לא נטיתי חיבה לתפקיד המחסל, אף שבעניין זה הייתי מעט אמיץ יותר מקת'י. עם זאת, בהזדמנויות שבהן הושטתי יד אל תוך מגירת הסכו''ם וחשתי משהו מתרוצץ על כף ידי, פצחתי בדיוק באותו ריקוד פרוע סביב המטבח, שהיא היתה פוצחת בו במצבי. בקיצור, לא ראיתי כל סיבה שלא להנהיג בינינו שוויון הזדמנויות בתחום מסויט זה.
שנינו, קת'י ואני, היינו אז בני עשרים ושמונה, למדנו יחד לתארים מתקדמים ויצאנו קבוע, אך לא היו לנו תכניות לגור יחד. אחת הסיבות לכך היתה הדיור הזול בטוסון אני שילמתי 260 דולר עבור בית הקומתיים הקטן שלי, ושכר הדירה של קת'י היה דומה. אך הסיבה העיקרית לכך שגרנו בנפרד היתה שקת'י העריכה מרחב ועצמאות יותר מכל דבר אחר. היא היתה (והיא עודנה) נחושה בדעתה, תחרותית ומצליחה במקצועה, ועצם קיומו של קשר עורר אצלה תחושת קלסטרופוביה, גם ללא מגורים משותפים (בששת החודשים הראשונים לנישואינו לא גרנו יחד, אלא שהמעבר לעיר ניו יורק אילץ אותנו לחלוק דירה שכורה מטעמים כלכליים. קת'י נכנסה לדו-קיום הזה בחששות כבדים, והוא אמנם הסתבר לה כקשה ממש כפי שציפתה).
בכל אופן, הרגשתי רע עם זה שקת'י מוטרדת בגלל החרק. לו נמצאתי באותה שעה בחדר הסמוך, או בדירה ממול, או אולי אפילו בהמשך הרחוב, הייתי נוקט מאמץ רב יותר כדי לסייע לה בעניין. אבל בתנאים הנוכחיים הדבר היה כרוך ביציאה מן המיטה ובנסיעה לשם בסירנות מייללות כדי להכריז מלחמה על חרק בודד, כאילו הייתי יחידת חיסול בת איש אחד להדברת מזיקים.
אמרתי אפוא לקת'י שהיא מוזמנת לבוא אליי שלמעשה אני אפילו אשמח אם היא תעשה כן אבל אינני מתכוון לבוא אליה רק כדי לחסל את החרק.
תסכולה של קת'י גבר משהתחוור לה כי איני מתכונן לחוש לעזרתה, ותסכולי-שלי גבר ככל שהיא הוסיפה להתעקש שאבוא, אחרי שאמרתי לה שוב ושוב שאני לא רוצה.
'כל בחור אחר שיצאתי אתו היה מגיע אליי תוך שנייה', היא התפרצה בזעם. 'כל אחד אחר'.
או?פ?ס. אין כמו לגייס את החברים לשעבר לצורך השוואה.
בסופו של דבר קת'י נאותה באי-רצון לבוא אליי הביתה, שם ישנו ביחד בחוף מבטחים נקי מחרקים. אבל היא לא היתה אם לנסח זאת בעדינות מרוצה מן הפיתרון הזה. והיא עדיין אינה מרוצה ממנו, אחרי שלוש- עשרה שנה. עצם אזכור הנושא מעלה בה סומק עצבני.
אני יודע, אני יודע. אני כבר יכול לשמוע את קריאות הלגלוג והבוז של הקהל באולפן, את הדרישות המלוות באצבע מאשימה שקת'י תעזוב אותי ולא תשלים עם יחס מביש שכזה, ואת קריאות העידוד הרמות - 'קדימה, חמודה!' - בזמן שאהבת חיי, מדורבנת על ידי ההמון, שוקלת באמת ובתמים לעשות זאת.
אך קת'י לא עזבה אותי, ולמעשה אנו נשואים באושר פחות או יותר מזה אחת-עשרה שנה. ככל הנראה יש לי כמה תכונות המפצות על מחדלי באותו לילה הרה גורל. קת'י אינה מתקשה למנות את התכונות האלה: אני אדם צנוע וחרוץ; אני 'אבא טוב' (ברירת המחדל התמידית של הבעל, שאינו מגלה ברק מיוחד בשום תחום אחר); אני מצליח להצחיק אותה; אני 'הנפש התאומה' שלה (עוד מושג עמום המצביע על חסר באיזו קטגוריה אחרת); יש לי 'ידיים טובות' ואני מתחזק את הבית ואת החצר 'כמו גבר מן הסוג הישן'; אני הוא שנוהג בנסיעות הארוכות, כך שקת'י יכולה לישון, לקרוא ולטפל בילדים (וכך איני צריך לרסן את נטייתה להתעצבן על הכביש); אני נינוח; אני אוכל כמעט הכול; אני נוח להתרצות ונקי; אני מעניק לה מרחב בעת שהיא זקוקה לכך, והוכשרתי כראוי לתרום את חלקי בגידול הילדים, בכביסה ובמטבח. אה, כמעט שכחתי: יש לי גם מקצוע, ואני מפרנס את המשפחה.
ובכל זאת, עליי להודות שיש תפקיד אחד שאותו איני מיטיב למלא: זה של האביר בשריון הנוצץ. בדרך כלל איני מצליח לראות בקת'י 'עלמה במצוקה', או אפילו עלמה הזקוקה להפסקת מנוחה. במקום זה אני רואה כוח ורק כוח, ובהזדמנויות הנדירות שבהן היא מגלה חולשה, אני נתפס בלתי מוכן: אני נוטה לסגת ולחשוב, כאילו הייתי איזה מאמן פוטבול ותיק, שרכש את כל השקפת עולמו דרך הרגליים, מה? את, חלשה? באמת. התנערי וחזרי למשחק!
כפי שאתם עשויים לנחש, גישה זו היא משתמעת יותר מכפי שהיא מוכרזת במילים מכניסה אותי לצרות. אדם הנוטה לשפוט את המין האנושי לקולא עשוי היה לחשב, איזה יופי שיש לך ביטחון כזה באשתך! אבל קת'י אינה רואה את הדברים כך. לפיכך, במהלך העשור החולף ניסינו פחות או יותר (בדרך כלל פחות) לברר את הסיבות להתנהגותי מדוע כשלתי בהתנהגותי בלילה ההוא, ולמה אני ממשיך למעוד בהתמדה במחלקת האבירות, ובכלל זה (בין השאר)
1. לא להציע לה כוס תה לעתים קרובות, או בכלל;
2. לחשוש לגורלי במקום לדאוג לה כשהיא מכריזה שהיא עומדת לחלות;
3. לא לזנק לעזרתה בשעה שהיא מקרטעת על פניי כשבידיה סל מלא כביסה;
4. לחייך חיוך של 'מגיע לי פרס' בכל פעם שאני מתנדב לקחת את הילדים לאכול איזה המבורגר שמנוני.
באורח מוזר, לפני שהתחלתי לצאת עם קת'י הייתי מעין מופת לאבירות. במחשבה שנייה, זה לא מדויק: לא נהגתי באבירות גם עם שתי החברות הקודמות שלי, שתיהן פמיניסטיות מושבעות ממש כמו קת'י. אבל לפני כן, בקולג' ובעיקר בתיכון, הייתי דמות מהספרים בכל מה שנוגע להתנהגות אבירית. במהלך שנתי האחרונה בקולג' הייתי מועמד לקבלת פרס 'יקיר האמהות' (המוענק לנער שהאמהות מייחלות לראות בו את חתנן תודות לגינוניו המושלמים). זהו פרס מביך כמו להיחשב לטמבל על ידי כל הנערות שהיית רוצה לשכב אתן ואני שמח שלא זכיתי בו לבסוף. הפסדתי אותו לאיזה סבון בשם וולי קליבר, שהיה אפילו יותר ח?נו?ן ממני. אבל עצם העובדה שהייתי מועמד לקבלת התואר הזה מספרת משהו על החינוך המסורתי שקיבלתי, ועל נאמנותי חסרת הפקפוק לערכיו.
בשעה ששנותיי בקולג' היו אפופות בבלבול פוסט-פמיניסטי, בחורים ובחורות צעירים במקומות המתקדמים בכל רחבי ארצות הברית קראו תגר על האתוס של האבירות, והשליכו אותו מאחורי גבם כדבר שאבד עליו הכלח. אבל במקום שלמדתי בו, אוניברסיטה ממלכתית שמרנית בדרום, איש לא העלה בדעתו להציג שאלות כגון 'למה גברים צריכים לפתוח את הדלת בפני נשים?'. מובן שגברים צריכים לפתוח דלתות בפני נשים. מובן שגברים מחויבים 'לגונן' על נשים. רוב הגברים שהכרתי נהגו אדיבות מופלגת כלפי נשים בפרהסיה; הם חונכו להתייחס אל נשים כאל פרחים עדינים, לפחות לאור יום. רק בלילה, ומאחורי דלתות סגורות, זרמו מי השופכין בחופשיות, גואים בחדרים האחוריים של מעונות הסטודנטים ושל בתי האחווה. במקרה הטוב, האבירים העשויים ללא חת דיברו על נשים בשפה המשפילה ביותר שידעה האנושות. במקרה הגרוע הם הדפו אותן לפינה חשוכה והפשיטו אותן, מיששו אותן, סיממו אותן, אנסו אותן והעבירו אותן מיד ליד. ארבע שנותיי באוניברסיטה היו שיעור נוקב בדבר צביעותה של האבירות. לא רציתי חלק בכל זה.
ואף על פי כן, הוספתי לצעוד לקצב תופי האבירות פתחתי דלתות, ושילמתי עבור ארוחות, הוריתי באדיבות לבנות הזוג שלי את הדרך למושב שלצד הנהג במכוניתי, מימנתי באדיקות נשים שמעמדן החברתי, הכלכלי והמקצועי לא נפל משלי, ובכל זאת הן נטו לדבוק ביתרונותיו של המשטר הישן (אם אמנם ההתייחסות אליך כאל חלש, חסר אונים וחסר פרוטה היא בגדר יתרון). חלק מן הנשים שיצאתי אתן היו מתקדמות דיין כדי שלא לדרוש עוד את מלוא חבילת האבירות, על כל דקדוקיה הפטרוניים. הן הסתפקו במעין אבירות לייט, אבירות שבמסגרתה יהיה באפשרותן לבחור מתוך תפריט ההתנהגות הנסיכית, ולהכתיב את דפוסי ההתנהגות הסקסיסטית שחבריהן יאמצו או ידחו. היו שראו במחווה של פתיחת הדלת ובליווי אל המושב שלצד הנהג מנהגים מיושנים מדיי, אך בה בעת שמחו כשארוחותיהן שולמו. אחרות באו ובאמתחתן מזיגה מסתורית של העדפות שהיית אמור לנחשה במהלך הערב. היציאה לפגישות בתקופה אפלה זו היתה משולה לריקוד בלט מאולתר, שבו אתה מניף את בת זוגך באוויר, לפעמים קולט אותה בזרועותיך ובמקרים אחרים גורם לה להשתטח על הרצפה, משום שאיש מכם איננו בקיא בכוריאוגרפיה. אם, למשל, ציפית לחלוק בחשבון הארוחה עם אישה אשר דבקה ללא ידיעתך במוסכמה הגורסת 'תשלום מלא על ידי הגבר', הרי שהיית ביש מזל.
במשך שנים כשלתי ומעדתי בבלט נטול כוריאוגרפיה זה, עד שלבסוף פניתי ללימודים מתקדמים ו'עברתי שלב' כלומר, הפסקתי לשעות לכלליהם של טקסי חיזור שונים שמקורם בימי הביניים, והנחתי לתוקף חברותי במסדר האבירים לפוג. הפסקתי לצאת עם נשים שטבלו במותרות וציפו שיתייחסו אליהן כאל נסיכות, ותחת זאת פניתי אל נשים חזקות אשר יכלו (וגילו נכונות) לעשות כל דבר שיכולתי אני לעשות. במערכות יחסים חדשות אלה הנחתי לנשים לפתוח לי את הדלת אם הן צעדו לפניי; הנחתי להן לאסוף אותי לפגישות במכוניותיהן - אם זה היה הסידור הנוח יותר; הנחתי להן אפילו לסחוב בעצמן את התיקים הכבדים שלהן, אלא אם הן הראו סימנים ברורים של מאמץ-יתר (במקרה זה הייתי שואל פעם אחת אם הן זקוקות לעזרה, ואם היו משיבות בשלילה, הייתי מכבד את תשובתן).
חשתי הקלה. הבנתי כי הניסיון שרכשתי בעבר בחינוכי ובקשריי עם נשים היה לי כחליפת טוקסידו נוקשה שנאלצתי ללבוש, ועכשיו, משיכולתי "להתלבש" כפי שרציתי, ג'ינס וחולצות טי זכו בבכורה. היתה זו חוויה של שחרור. נפרדתי מדמותה השוקעת של האבירות ב'ברוך שפטרנו' חד-משמעי.
שום אישה לא הלמה תחושות אלה יותר מקת'י, אשר הקרינה ביטחון ועצמאות יותר מכל אישה אחרת שהכרתי אי-פעם. היא היתה אולי קטנה יותר וחלשה יותר ממני מבחינה פיזית (היא נמוכה ממני בשלושים סנטימטרים לערך וקטנה דיה כדי לקנות בגדים במחלקת הנוער), אך בה-בעת היתה נחושה יותר, אמיצה יותר, תובענית יותר ופחות חששנית (ברוב המקרים).
קת'י גדלה בתור נערה פיקחית, פלרטטנית וקשוחה בניו ג'רזי, ועד מהרה עוד בשנות העשרים לחייה - קצרה הצלחות בעולם כתבי העת של ניו יורק. היא גברה בכוחות עצמה על המכשולים כספיים ואחרים הכרוכים בחיים בעיר קשה ויקרה זו. לילה אחד היא אפילו הדפה בגבורה ניסיון לתקיפה מינית באיזה רחוב חשוך בניו ג'רזי. כשנפגשנו לראשונה, היא חיזרה אחריי בדיוק כשם שאני חיזרתי אחריה. היא לא הקניטה, לא שיקרה, לא עשתה פוזות. היא הקפידה לחלק בינינו את כל ההוצאות, ומעולם לא שיחקה את החלשה. כשהחליטה לעזוב את ניו יורק ולעקור לטוסון לצורך לימודים, היא קנתה ג'יפ משומש בעל הילוכים רגילים שלא ידעה להשתמש בהם. היא מעולם לא רצתה שאסיע אותה היא הניחה שאם מיליוני אנשים אחרים יכולים ללמוד לעשות משהו, גם היא תוכל ללמוד זאת. וכך היה.
באחד הלילות הראשונים שיצאנו בהם בטוסון, באיזה בר ריקודים רועש, היא החליטה שדיברתי אל חברה שלי מן העבר הרחוק בצורה פלרטטנית מדיי. בתגובה היא ניגשה לבר ופתחה בשיחה עם איזה גבר שלא הכירה. היא נשארה עם הגבר הזה במשך כל הערב, עד שאמרתי לה שאני הולך. אז היא נפרדה ממנו בחמימות והתלוותה אליי בחזרה אל הרכב בלי להתנצל. כל ישותה צעקה אני יכולה להסתדר לבד. ואני מודה שאהבתי את זה.
הנה אישה, חשבתי לעצמי, שבאמת אינה זקוקה לי: היא לא רצתה אפילו לגור אתי, ומעולם לא ציפתה שאתמוך בה או אממן אותה. ראיתי בה פמיניסטית במובן הטוב ביותר לא שונאת גברים או שורפת חזיות, אלא אישה שבאמת ובתמים רוצה בשוויון - שוויון בכוח ובהזדמנויות וביחס ובציפיות.
אבל באותו לילה הסתבר לי שהיא גם פמיניסטית המצפה שהגבר שלה ירוץ בלילה כדי להגן עליה מפני חרק על הקיר.
'העניין', אמרה לי קת'י למחרת, 'הוא שאני לעולם לא מבקשת ממך לעשות משהו כזה בשבילי. אני שונאת להיות תלויה במישהו. ואז, בפעם היחידה שאני כבר מבקשת ממך את זה, אתה לא בא'.
וזו, צר לי לומר, בדיוק הנקודה. קת'י מעולם לא ביקשה ממני דבר כזה, ושנאה להיות תלויה בי בכל דרך שהיא (למעט אולי אותם מקרים נדירים, שבהם ביקשה ממני להרים משהו שהיה כבד מדי עבורה). אני לא נהרגתי על זכותי להגן עליה, והיא לא נלחמה על זכותה לקבל את הגנתי על כך הושתתו יחסינו. היא בנתה לעצמה טירה משלה וחפרה סביבה תעלת מגן, ונהנתה להרים את הגשר או להורידו כרצונה. הסידור הזה היה קביל מבחינתי גם כשהיא השתמשה בו כדי להשאיר אותי בחוץ אני הבנתי שזה הצורך שלה, שזו זכותה הטבעית, ושהיא רשאית לעשות כן.
אליה וקוץ בה: כאשר את מגדירה את עצמך על בסיס עצמאותך באורח כה עקבי ומובהק, את מאותתת לאיש שלך לתחוב את שייריו של 'האביר הפנימי' שלו עמוק עוד יותר אל תוך המקפיא. בתנאים אלה, עלייך לצפות שחרבו תחרוק במקצת אם תנסי לפתע לגייסו לפעולה; או גרוע מכך, את עלולה לגלות שהוא אפילו לא מרגיש מחויב לצאת מן המיטה.
"המנוול על הספה", עורך: דניאל ג'ונס (מילים)
תרגום מאנגלית: נעם רחמילביץ, עריכה לשונית: עודד וולקשטיין