מה משותף לביורק?

אחרי ההצלחה של אסופות הקליפים המצוינות של מישל גונדרי, ספייק ג'ונז, וכריס קנינגהם, שיצאו לשוק לפני כמעט שנתיים על גבי די-וי-די, אנו זוכים לקבל את סדרת ההמשך, שחושפת את עבודותיהם של ארבעה במאים מעט פחות מפורסמים, אם כי לא פחות חשובים: סטפן סדנאווי, אנטון קורביין, ג'ונתן גלייזר ומארק רומאנק. בין אם תאהבו זאת או לא, וידאו-קליפ כפורמט של מוצר צריכה שיווקי, שמתלווה לשיר ואמור לרצות מנהלי חברות תקליטים, לא תמצאו כאן. גם אם לא קיימת אחידות בקרב היצירות, בכל הנוגע לאומנותיות, ליטוש, או פשוט טיבם של הקליפים, מדובר בארבעה קולות מקוריים ומעניינים ב"נוף המוזיקלי הוויזואלי" של רבע המאה שעברה, ולמי שיש זמן, המסע אל תוך מוחם הקודח, מאלף ומחנך.

סטפן סדנאווי, הוא הבמאי הצרפתי החתיך, האופנתי והסקסי. הווידאו הזכור ביותר שלו הוא כנראה "Give It Away", שעשה לצ'ילי פפרס, עליו גם קיבל פרס בטקס פרסי האם-טי-וי שעמד ב"סימן סיאטל" של 1992, וכלל נאום תודה במבטא צרפתי כבד.

הבונוס הדוקומנטרי בן שלושים ומשהו הדקות על סדנאווי, מאוד עזר לי להבין גם את הכוונות שמאחוריהן הוא עומד. "Scar Tissue", שנעשה עשר שנים אחרי, מקבל זווית ראייה שונה בפירושו של פלי: "זה הקליפ הראשון שלנו בתור להקה של מבוגרים, עברו עלינו הרבה דברים קשים, וג'ון בדיוק הפסיק להיות נרקומן, סטפן חשב שיהיה מעניין להראות אותנו פעם אחת בלי האנרגיה החייתית, חבולים וחבושים". עם "Possibly Maybe", קליפ פחות מוצלח של ביורק, אפשר להזדהות יותר אחרי שמבינים שמדובר בקליפ הפרידה של ביורק וסדנאווי. למרות שהיא מספרת עד כמה הוא היה מאוד מקצועי בצילומים, בצפייה שניה, הקליפ נראה כמו "שיר הלל לאקסית" (וגם המילים מתאימות). מנגד, אם עד עכשיו נייר הלקמוס של בדיקת-איכות-במאי זה קליפ של ביורק, בעיקר כי כל במאי נחשב הספיק לעבוד איתה, הרי ש"Big Time Sensuality", נוקט בגישה מאוד מתונה כלפי הארטיסטית האיסלנדית, ודווקא הפשטות הזו עושה את אחד הקליפים הכי מגניבים שלה.

כשמסתכלים על תיק העבודות המרשים של סדנאווי מעניין לגלות שגם אחרי "Ironic", הקלסטרופובי/ סיכוזפרני/ מלא-תקווה של אלאניס מוריסט, "Queer", הסליזי והמגורען של גארבאג', שמצולם א-לה גוף ראשון, "Disco Science", המחרמן סטייל "אימפריית החושים" של מירווייס ו-"Pumpkin", הקודר ודל התקציב של טריקי, הקליפ שהכי מרגש להיזכר בו הוא דווקא "Mysterious Ways" של יו-2 - הסמטאות של מרוקו, רקדנית הבטן האקזוטית, הצילומים ההפוכים והמרוחים, כשהפלרטוט בין תיעוד בסגנון נשיונל ג'יאוגרפיק לבין צילומי אופנה סקסיים, שמתחברים ליו-2 בתקופה בה זרקו את הצדקנות והצטרפו לרחבת הריקודים, מחזיק עד היום.

אנטון קורביין הוא ענק הולנדי מגושם, בנו של מטיף קלוויניסט, שהחל את דרכו כצלם סטילס, ולימים עשה כמה מהקליפים הקדומים הכי מפורסמים. הסרט התיעודי בדי-וי-די שלו מציג דרך מאוד לא שגרתית לבימוי קליפים: קורביין עובד במתודה כמעט אינטואיטיבית. ללא תסריט או "טריטמנט"; הוא ממציא את הקליפים שלו תוך כדי עשייתם. אם נסתכל אחורה בזמן, הרבה לפני "One", של יו-2 (זה עם המכוניות והאיש הזקן, שהוא אגב אבא של בונו), "Heart Shaped Box" הצבעוני והטריפי של נירוונה (שמסתבר שהיה רעיון של קורט קוביין), ו-""Liar המטונף של הנרי רולינס, הרי שרוב העבודות המוקדמות באסופה, שנבעו מן הסתם מטעמו המוזיקלי של קורביין, הם פחות או יותר מאותה השתייכות מוזיקלית וההשפעה הדתית/ גותית/ אקספרסיוניסטית גרמנית ניכרת ברובם: "Dr. Mabuse", העתיק והמשעשע של פרופגאנדה; "Red Guitar", הסימבולי משהו של דייוויד סילביאן; קליפ ההומאז' ל"Atmosphere" של ג'וי דיוויז'ן (שקורביין לא רצה לעשות בהתחלה, מתוך כבוד למת); "Straight to You" ה"תיאטרוני" של ניק קייב; "Enjoy The Silence" המלכותי של דפש מוד ו-"Seven Seas", של אקו והבאנימן, שנראה כמו המקבילה הבריטית לקליפ מ"זהו זה".

אני מניח שהאסופה (והדוקו המתלווה אליה) יתקבלו טוב במיוחד אצל מי ששורשיו נעוצים בבריטניה האלטרנטיבית והגותית של שנות השמונים (האפלות). צילומי הסטילס של קורבייןף שמעיד על עצמו כי הוא קודם כל צלם סטילס, הם חלק בלתי נפרד מעבודתו, ומהגעתו ל"מקצוע" בימוי הקליפים. ניו אורדר, ניק קייב, מייקל סטייפ דייב גאהן ואחרים מעידים שיש לו חוש הומור הולנדי יבש, ובנימה הזו אני ממליץ להישאר קצת בלי תזוזה בתוך התפריט של הקליפים.

בדי-וי-די של ג'ונתן גלייזר יש שמונה קליפים בלבד. מצד שני, מחוץ לפורמט הווידאו-קליפ, הוא מן העסוקים שבחבורה. תחת שמו יצאו כבר שני סרטים: קומדית הפשע "לצאת נקי", עם בן קינגסלי באנטי-תזה מוחלטת לתפקיד שלו ב"גאנדי", ו"לידה" האוירתי עם ניקול קידמן, המתעסק בשאלת המוות, וגלגול נשמות - לשניהם ייצוג קטן בדי-וי-די. גם במעט הקליפים שכאן, אפשר לזהות את החיבה של גלייזר לסיפור, או לפחות "סיפור מסגרת" אם זה ב-"Rabbit In Your Headlights", של אנקל ותום יורק, עם ההומלס הסוציופט שנדרס ונדרס עד שנמאס לו, או בקליפ ל-"The Universal", במסיבת קוקטייל דקדנטית עתידנית בהשראת "התפוז המכני", ובלאר שלא ממש מבינים מה הם עושים שם. אפילו ב-"Karma Police", הפרנאוידי/אובדני של רדיוהד.

היוצא מן הכלל (שהוא אגב קליפ יוצא מן הכלל), הוא "Virtual Insanity" של ג'מירוקוואי, עם הרצפה הזזה והספות, שעשה הרבה רעש בזמנו, ועדיין נראה חדשני. התוספות מציעות קומנטרי ומאחורי הקלעים של קליפים ספציפיים מהאסופה, ויומן מצולם,video diary, של להקת הרוק הבריטית לונאטיק, שהוא כנראה מאוד רצה לדחוף איפשהו בין כל הראיונות עם המפורסמים. גולת הכותרת של הדיסק הזה היא דווקא הפרסומות המעולות שעשה גלייזר, בין היתר לקמפיינים של גינס (הבירה), בנק בארקלי'ז (עם סמואל ל. ג'קסון), וליווייס (כולל ההיא עם הקונג פו). גם התפריט עצמו מסקרן.

למארק רומאנק, על כל מה שחסר לו תחת הערך של "זהות אישית" הוא מפצה במיומנות, מקצועיות ופרפקציוניזם. מה שמאוד ברור אצל רומאנק, זה הרצון התמידי לעסוק בקולנוע. מבחינתו בימוי קליפים התחיל (ונשאר), כמקפצה לפיצ'רים. הוא גם ביים עד היום סרט הוליוודי אחד: דרמת המתח "לחיות בתמונות", עם רובין וויליאמס בתפקיד מפתח התמונות החטטן. האסופה של רומאנק מציעה הכי הרבה תוספות: קומנטרי לכל קליפ וקליפ (ויש די הרבה), דוקו על הבמאי, מאחורי הקלעים של הקליפ של ג'יי- זי "99 Problems" ו"רומאנקיין", סרט קצר בו חברים מפורסמים של רומאנק (רובין וויליאמס, בן סטילר וכריס רוק), מותחים ביקורת על הקליפים שלו. למרות החוש הוויזואלי המתקדם והירידה לפרטים, רוב הקליפים של רומאנק נראים כמו קליפים טובים של במאים אחרים: "Devil's Haircut" של בק נראה כמו זה קליפ של מישל גונדרי, "Rain" של מדונה כמו קליפ של דיוויד פינצ'ר, "Closer" המורבידי של ניין אינץ' ניילס נראה כמו עבודה סטנדרטית של כריס קאנינגהם, "Criminal" הפדופילי/מציצני של פיונה אפל נראה כמו טריילר לסרט של לארי קלארק ו-"Constant Craving" של קיי.די לאנג, אם רק היה מבוצע ע"י ניו אורדר, היה יכול להיות אחלה קליפ של אנטון קורביין.

בשבחו של רומאנק יהללו כמה מן הסלבז הכי גדולים. עוד לא עברו עשר דקות אל תוך הדוקומנטרי וכבר ריק רובין, דיוויד פינצ'ר, סטיבן סודרברג, קים גורדון, טרנט רזנור ואפילו מישל גונדרי, מתקשים להחזיק את עצמם מלשפוך עליו סופרלטיבים. שתי העבודות הבולטות באסופה הן "Are You Gonna Go My Way?" הסטייליסטי והמושקע של לני קרביץ, וכמובן "Hurt" הביוגרפי המרגש והקשה בביצוע של ג'וני קאש, שלפי האגדה הביא את טרנט רזנור לכדי בכי מר.

אם כן מעמדם של במאי הקליפים הולך וצובר כבוד. גם אם יש עוד זמן עד שיצאו אסופות קליפים של במאים ישראלים (רעיון מצחיק, תודו), אין ספק שבשביל לייבל הבמאים זו רק השביעיה הפותחת. אם האסופה הבאה תהיה של דיוויד פינצ'ר, ג'ונאס אקרלונד או מישהו לגמרי אחר, זה לא משנה. תהיו כמעט בטוחים שאם ראיתם קליפ ממש טוב בזמן האחרון, ותחכו בסבלנות, אוטוטו תדעו גם איך קוראים למי שביים אותו, ואיזה עוד דברים הוא עשה.

(הדי-וי-די בסדרת הבמאים יוצאים למכירה ב-19.10)