סטירה נוקבת

"היסטוריה של אלימות" הוא אולי התגובה הקולנועית הראשונה והחריפה לגל סרטי האחד עשר בספטמבר, שבאה מבפנים. כלומר לא עוד קולנוע אירופאי, הגותי וביקורתי שמבקר את האמריקנה, אלא הפקה מקומית עם במאי שכיר. "מלחמת העולמות" של ספילברג, שהוצג כאן רק לפני מספר חודשים, הוא דוגמא אחת אבל מייצגת לסדרת סרטים שלכאורה מספרת סיפור בדיוני (מלשון פיקשן ולאו דווקא סיינס פיקשן), אבל בעצם מטפלת בפאניקה שאחזה באמריקה עקב התקפה ("מוצלחת") של זרים.

קרוננברג מוחץ את היסטריית הזרים של מקבץ הסרטים הזה בסיבוב עקב אגבי. וכמו בסרטו האמריקאי של וים ונדרס, "הקץ לאלימות", הוא יוצא מנקודת המוצא שאויב ההרמוניה האמיתי בא מבפנים (לצורך העניין גם סרטי המתח והאימה של שנות החמישים והשישים, שייצגו את החרדה מברית המועצות והמלחמה הקרה מקבלים כאן חזק בראש). לא תמצאו כאן חוצנים או גנגסטרים מהגרים ששמם הוא שולץ, קורליאונה או סיגל. קרוננברג נוחר בבוז אל מול הנטיה ההוליוודית הוותיקה להשליך את האשמה על זרים. גם הטרנד החדש, להציג דמויות אלימות אמביוולנטיות, שהגיע לשיאו בדמות המדהימה של טוני סופראנו וחבר מרעיו, זוכה כאן לעקיצה ישירה, כשבאחת הסצינות נשען הגנגסטר האמריקאי הנלעג (בגילומו הקומי המופלא של ויליאם הרט) על קיר ביתו, ומה תלוי עליו? ציור שמן של סוס מרוצים, בדיוק כמו זה שהטריף את דעתו של טוני סופראנו.

הסרט הוא עיבוד לרומן גראפי בעל אותו שם, ואפשר לסמוך על קרוננברג שלא יטריח את הצופה בלהטוטנות ויזואלית מדממת כעמיתו רוברט רודריגז ב"עיר החטאים". זה לא שסרטו של קרוננברג אינו מדמם או מושפע מאסתטיקת הקומיקס. הוא בהחלט כן, ויש בו מספר סצינות שגורמות לצופה להפריש כמויות של אדרנלין ולצחקק בהיסטריה אל מול דימוייו המפורשים. אבל הוא פועל בסוג של צניעות קולנועית חמורת סבר, ואינו מתפתה לקונצים הנרקסיסטיים של רודריגז ששחזר פריימים אחד לאחד מהספר לגליל הצלולויד, שהעלו את השאלות הלגיטימיות - מה יש בסרט מעבר לעבודה של מעריץ, מה הערך המוסף שלו מעבר לרומן הגראפי המקורי?

קרוננברג, להבדיל, מרמז על מושא המחקר שלו כבר בהתחלה. לגיבור הסרט, טום סטול, יש דיינר - כיצד אפשר להתעלם מהשם הכל-אמריקאי, המחובר למקום כה אמריקאי? צמד המילים כבר זכה להנצחה בשיר פוסט-מודרני על החוויה האמריקאית היומיומית, "Tom's Diner" של סוזן וגה, כמובן. ממול הדיינר יש חנות ספרים ושם בעליה הוא קנט, והאסוציאציה המיידית היא קלארק קנט – "היסטוריה של אלימות" בוחן ושואל שאלות על הסכיזופרניה של גיבור העל, אך בוחר שלא להתעסק עם השילוב של בטמן/ ברוס וויין, שכבר זכה לכינויים פטישיסט, הומוסקסואל, נפש מסוכסכת ומה לא. סופרמן כפרסונה הוא התגלמות החלום האמריקאי ולכן גם בגדיו הם בצבעי הדגל האמריקני. מדובר כאן כמעט ברימייק מודע למחצית השניה של "סופרמן 2". כמו קאל-אל, גם טום סטול הלך למקום נידח, שבו רצח את האלטר-אגו רב העצמה שלו, ופרש לחיים פשוטים עם אהובתו. מובן שעברו רודף אותו, ובסופו של דבר יאלץ ללבוש את החליפה שוב.

זה גם סוף לפנטזיה על התא המשפחתי האמריקאי המושלם. בגדיו המאוד פשוטים של סטול מקבילים לחליפתו הצבעונית של סופרמן. קרוננברג משעשע את עצמו וצופיו כשהוא עושה שימוש מניפולטיבי מהופך בחזותו ובגופו של ויגו מורטנסן המגלם את סטול. קרוננברג מגדיר מחדש את דמותו של סופרמן וקורא לו בשמו האמיתי - פצצת זמן מתקתקת. כששני פושעים פולשים לדיינר שלו הוא מחסל אותם במיומנות מבעיתה, רק שלא יפגעו בלקוחותיו ובעובדיו (סופרמן או לא?). לא במקרה הוא מוגדר מיידית כגיבור אמריקאי חדש, והופך למושא עניין והערצה של שכניו וכתבת רשת החדשות המקומית. הציבור והשריף המקומי זקוקים לניעור רציני כדי להתחיל לשאול שאלות, ובסופו של דבר עוצמים כמתבקש את עיניהם. גם כאן מנסח קרוננברג אמירה חדה כתער על החברה האמריקאית המנומנמת, שסוגדת לשומרי ראשה.

אם לחשוב על השפעות תרבותיות נוספות על הסרט, אפשר לדבר על הקומיקס הנחשב משנות השמונים, "Miracle Man" מאת אלן מור או הנובלה הקלאסית "הצל" שבדומה ליצירותיו של קרוננברג הוגים בשאלת המהות הראשונית או הגרעינית. כך גם ברימייק שסיפק קרוננברג לסרט האימה "הזבוב", שם הועמדה במרכז השאלה הפילוסופית מי קרוב יותר למהות הבסיסית, המדען ברנדל או בעצם ברנדל-פליי, המיזוג בין המדען לזבוב. המסקנה על פי "היסטוריה של אלימות" אינה נעימה כלל, כי סטול, מהרגע שבו הוא ניעור שוב לחיים, ללא ספק גברי יותר (במובן המגונן של המילה), ייצרי יותר אך כמובן מסוכן ותוקפני להחריד.

זהו אחד הסרטים היחידים בפילמוגרפיה שלו שקרוננברג לא כתב לו את התסריט, אך את עקבות ידו הממזרית אפשר למצוא בכל סצינה. הקשר הקינקי בין שני האחים נראה כמו גרסה הומוריסטית ל"תאומי המריבה". הפעם הראשונה שרואים את האב ובנו במיטה טעונה בזרמים הומוסקסואלים מבלבלים שמשליכים את הצופה אל "מ. באטרפליי" ו"ארוחה עירומה". צריך לזכור שעולמו של קורננברג הוא עולם נטול טאבו ובעניין הזה חייבים להודות, שבסרטיו יש משהו פשוט הומני וסבלני.

ורק שיהיה ברור, זה סרט אלים מאוד אך גם מצחיק עד דמעות – ברגעיו המשעשעים הוא הקומדיה הטובה ביותר בעיר כך, שהוא בהחלט מותיר הרחק מאחוריו את קוונטין טרנטינו האהוב. ויליאם הרט נותן כאן הופעה קומית של פעם בחיים, ועל דוכן המנצחים מצטופפים עמו גם אד האריס וויגו מורטנסן, שכל אחד מהם נותן הופעה לא פחות ממושלמת. כדרכו של קרוננברג, רואים הכל אבל במידה מדויקת בלי רגע אחד של הפרזה, למרות שהסרט עוסק באלימות בביטוייה הקשה ביותר הוא לא נופל ולו פעם אחת לפורנוגרפיה.