מי שמצייר לבד, מת לבד

האמנות מציעה למשתמש בה מאגר בלתי נדלה של אפשרויות ל"עשה זאת בעצמך" ומביעה באפשרויותיה את מהות ה-DIY. הקסם שבה נובע מאפשרות החיבור, מהיכולת לקחת דבר מה, ולהוסיף לו שכבת משמעות חדשה על ידי התכה מחודשת של עולמות – קונספטואלית וחזותית.

אבל אחרי שבירת ראש מאומצת על ביצועיסטיות מושלמת, המכשול שבו נתקל האמן בדרך להכרה, הוא הממסד האמנותי שדרכו יש לעבור. עם כל הכבוד לעשייה עצמית, את מקומו ומעמדו בקהילה האמנותית, האמן כמעט ולא יכול ליצור לבד. רבים זקוקים נואשות ליד ממוסדת, מכוונת, אחראית ובוטחת. כמו בכל סיפור הוליוודי קורע לב וקופות, הדרך להכרה היא המקום הראשון שבו נתקל בקשיים האפקט שיוצר האמן בעצמו, בעמידתו אל מול החומר.

למרות האפשרויות שמספק האינטרנט, הדרך העיקרית לעקיפת המכשול עדיין עוברת בעולם הלא מקוון. דרך התארגנויות עצמאיות של אמנים ואוצרים, שמחפשים את המקום שלהם לפעול, מבלי שיצטרכו להתחייב לגחמות אוצרותיות של מוזיאון זה או אחר. בין אם מדובר בריסוס גרפיטי באישון ליל, הגנבת עבודות אל תוככי מוזיאון תל אביב (כפי שעשה אליעזר זוננשיין בדרך לפריצת מחסום האנונימיות), בהחדרת דמויות מפוקסלות אל שלטי הרחובות או בארגון תערוכות עצמאיות שתובעות, כל אחת בדרכה, את הרחובות, את חללי התצוגה ותרבות הנגד לעצמן.

מעין שלף (29) הרהרה במשך השנתיים האחרונות באפשרויות שמעמיד לרשותה המרחב הציבורי. לאחר שארגנה מספר תערוכות יחד עם הסלונה היפואי, פנה אליה בעל המקום בבקשה לארגן פרויקט נוסף. "היתה לי פנטזיה לעשות תערוכה ברחוב", היא מספרת, "הרגשתי שהוצאת האמנות למקום שבו חיים הצופים היא פעולה שתוכל ליצור אינטראקציה שונה בין האמנות לקהל". היא הגיעה אל מורן שוב, אוצרת חלון האמנות "נגה היקרה", וביחד הן החלו לפנות לאמנים רבים ולרקום את התערוכה "רשות הרבים", שהוצגה ברחובות שכונת נגה באוגוסט האחרון.

שלף מציינת כי אין בהתארגנות זו משום התנגדות לממסד, אלא שעצם ההתארגנות טומנת בחובה אמירה, "אם נרצה לעשות אמנות, נוכל ליצור אותה בכל מקום, ללא אישור מהממסד. פעלנו ללא אישור מהעירייה או מהמשטרה. מאוד חששנו, אבל בסופו של דבר, הגיעו נציגי העירייה ושלחו לנו חיבוק ממסדי חם. הם אפילו הציעו לנו לשלוח פקחי תברואה לנקות את האזור". מתוך התפרצות פולשנית למרחב, כמעט אנרכיסטית, נוצרה בזכות התערוכה פעילות קהילתית ואמנותית ששינתה את פני הרחוב. שלף מציינת שהמראה המוכר והמדכא כל כך של מאבטחים שמפשפשים בתיקים נעלם באירוע, ואת מקומו תפסה תחושת חופש ואופטימיות, שמתחברת כל כך לאופיין של התאגדויות אמנים עצמאיות בארץ ובעולם.

בבינאלה התשיעית שנערכה לאחרונה באיסטנבול, החליטו האוצרים (צ'רלס אשה הבריטי וואסיף קורטום הטורקי) על החדרת האמנות לרחבי העיר. הקונספט של התערוכה הוא איסטנבול כפי שהיא. האמנים יצאו ליצור חיבור למקום עצמו, ליצירה בתוככי העיר, למבניה ולאופיה הייחודי.

האוצרים בחרו 53 אמנים והעמידו לרשותם מספר חללים, מבנים ואת הרחובות עצמם. האמנים המשתתפים בביאנלה מגיעים מכל העולם, גם מישראל, ויוצרים יחד שיתופי פעולה גלובליים לצד תערוכות יחיד. יעל ברתנא ויוחאי אברהמי, למשל, שעוסקים במצב הפוליטי בארץ מציגים לצד אמנים מקומיים, דנים, פולנים, בריטים ומכל הבא ליד. יחד הם משנים את מרקם פני העיר לשיטתם הם ובמו ידיהם.

אמנים אלה פועלים אמנם בגבולות שהממסד מקצה להם, אך גם בתוך הגבולות המוקצים מראש, עצם הפעולה שלהם משנה את המקום שבו הם נמצאים ויוצרת אותו מחדש. סופרפלקס וג'נס הנינג, למשל, דאגו לשלוח מקופנהגן 1000 פוסטרים שייתלו ברחבי העיר בכדי לעורר קצת פרובוקציה דנית כלפי המקומיים באיסטנבול דרך העיסוק בשאלת שנאת הזרים.

ה-DIY של עולם האמנות מתפתח ככל שהזמן עובר והגבולות הגיאוגרפים מיטשטשים. כיום, הרבה יותר קל ליצור התאגדות עצמאית של אמנים מכל העולם לטובת מטרה משותפת, לעתים אנטי-ממסדית, ולתת לכל מי שחפץ בכך לשחק בחומר כראות עיניו. אירועי אמנות דוגמת בינאלות, מיזמים מקוונים משותפים, תערוכות רחוב וכן הלאה, מאפשרים לאמנים מכל העולם להתקבץ יחד, למצוא את מקומם יחד, ליצור את העולם שבו אנו חיים מחדש. ניאלץ לחכות ולראות האם תהליך ההתפתחות העצמאית, הלא-ממוסדת, ימשיך לצמוח בארץ ובעולם, ויותיר אותנו פעורי פה לנגד טווח האפשרויות החדש של עולם היצירה העצמאית.