כריכה קשה

אלה לא יהיו חדשות מרעישות, לומר כי רובם המכריע של תחומי חיינו - מתקשורת, עיצוב פנים ואופנה וכלה באוכל, מחשבים ומכוניות, נשלטים היום בידי תאגידים ארוכי גפיים. תמנוני ענק אלו כבר מזמן אינם עוסקים אך ורק בייצור המוני של מוצרים, אלא הצליחו בעזרת בעלויות צולבות בחברות יחסי ציבור, היכלי קניות וכלי תקשורת כמן עיתונים, מגזינים ואתרי אינטרנט, להשתלט על כל שאר האספקטים של חיי המוצר כדוגמת שיווקו, תיווכו, הצגתו ומכירתו. למרות המודעות ההולכת וגוברת, שהבחירה והצרכנות האנושית היא לעיתים בעלת טווח חופשי בדיוק כזו של בובה על חוט, שוק הספרות מצליח לעטות על עצמו - גם בסביבה היפר קפיטליסטית זו - הילה רומנטית ואינדיבידואלית המשוחררת לכאורה משיקולים מסחריים.

אין זו קנוניה. רבים מאתנו, שקוראים, כותבים או מרגישים איזושהי זיקה לעולם המילה הכתובה, עדיין אוחזים בתמימות ולא רוצים או מסוגלים להשתחרר מהאידיאל המלבב של סופר השופך את ליבו ותודעתו אל הדף או מעבד התמלילים, לאחר מכן שולח בידיים רועדות את יצירתו אל ההוצאה בה עובדים אנשים אוהבי ספר, שכל עניינם הוא לחשוף ולגלות את צאצאו הרוחני של טולסטוי. כמו כל אוהב אנחנו עדיין מאמינים בתמימותה הבתולית של אהובתנו. ספרים הם אמנות, ספרים נועדו להפיץ רעיונות, תפישות, לברוא עולמות, לעורר ביקורת ולקדם מחשבה חופשית. לא ייתכן כי תחום שעוסק באידיאלים שכאלו, יתבוסס אף הוא בסחי ובזוהמה של עלויות, רווחים, הכנסות והוצאות משל היה איקאה של הדפים. אך האמת היא שהספרות אינה נעלה כלל וכלל ואף היא, ככל שאר מחלקות השוק ה"חופשי", מתפלשת בשיקולים כלכליים ופוליטיים המעצבים את החלטותיה ומהלכיה. גם אם נמשיך להשלות את עצמנו כי אולי זה כך בשאר העולם, אך לפחות בקרב עם הספר טובת הספרות וקוראיה עדיין ניצבת מעל הכול, הרי שהמכתב המושמץ בו הורתה הנהלת סטימצקי לעובדי חנויות הרשת להסיר את ספרי ההוצאות לאור ששותפות בבעלות על מתחרתה הצעירה, "צומת ספרים", בא ודרך על שברי הפנטזיה שעוד נותרה.

עם כל הסלידה מהתנהגותה של סטימצקי, אין ספק כי המהומה שהתחוללה סביב המכתב וציירה את הרשת כמונופול רשע המשחית את הספרות בישראל משמשת כמסך ערפל נוח מדי למציאות פסימית הרבה יותר. בניגוד לתגובות מתלהמות אלו, האמת העצובה היא שמהלך זה – נבזי, כוחני ודורסני ככל שיהיה – יותר מאשר שחושף הוא את ערי סטימצקי במלוא ערוותו החמדנית, מגלה את מצבו העגום של שוק הספרים בישראל. הבעיה אינה רק בהתנהגותה של רשת אחת, אלא בשוק המתיימר להוציא ספרים, לטפח כותבים, לקיים וליצור דיון, שיח ותרבות, והופך למעשה בשנים האחרונות, עם התאגדותן של ההוצאות השונות, לשדה קרב בין מונופולים בעלי אינטרסים כלכליים בעיקרם.

סטימצקי, המוגדרת כ"רשת הקמעונאית המובילה בישראל למכירת ספרים", מחזיקה כיום בכ-70 אחוז משוק חנויות הספרים, ב-150 חנויות ספרים ברחבי הארץ ומגלגלת מחזור מכירות של 400 מיליון שקל. הרשת עצמה נקנתה בימים אלו על ידי קרן מרקסטון השקעות, שמשלימה גם את רכישתה של רשת אייס קנה ובנה. שתי הרשתות מוגדרות בידי הקרן כ"מותג מוביל". אמנם זו של ספרים וזו של שרפרפים, אבל העיקר שכולם רווחיים. אך גם רכישה זו לא ממחישה את מלוא המהלך הקפטיליסטי-תאגידי של שדה הספרות הישראלי. לפני מספר חודשים סטימצקי עצמה הקימה ביחד עם כתר (אחת ההוצאות הגדולות במדינה) הוצאה לאור הנקראת כתר ספרים. הוצאת כתר עצמה מעורבת כלכלית ומסייעת להדפסה ולהפצה של ספרים של הוצאות לאור קטנות, דוגמת הוצאת עברית, אריה ניר, ספרית מעריב ועוד. אל מול ברית ענקית זו של הוצאות וחנויות עומדת כיום רשת החנויות "צומת ספרים", המחזיקה כיום ב-40 חנויות ותופסת כ-15 עד 20 אחוז מנתח שוק הספרים. הבעלים של הרשת הם אבי שומר (יריד ספרים), הוצאת מודן והוצאת כנרת-זמורה ביתן, שבבעלותה נמצאות גם ההוצאות מחברות לספרות, דביר ועוד. לא צריך להיות גאון מתמטי כדי להבין שבדרך ישירה ועקיפה, גורמים אלו (כתר ספרים, כנרת-זמורה ביתן ומודן) אחראים על רוב הספרים המתפרסמים בארץ. לא צריך להיות גאון כלכלי כדי להבין שבעלותן של ההוצאות על חנויות האמורות למכור ספרים, תגרום לכך שההוצאות ידאגו בדרך זו או אחרת שחנויות אלו יציגו בעיקר את ספריהם שלהם, ויצניעו את מרכולתם של המתחרים.

למרבה המזל, לפחות בינתיים, גם בין ענקים אלו מצליחות לשרוד הוצאות ותיקות ובעלות מוניטין כמו עם עובד, הוצאות עם גב כלכלי חזק (ידיעות אחרונות) והוצאות איכותיות קטנות כמו רסלינג, חרגול וכרמל. קיומן של הוצאות אלו ואחרות עוזר להרחיב את מנעד הקולות והסגנונות המוצאים לאור בישראל. השאלה היא כמה זמן, ואם בכלל, גם הן יצליחו לשרוד בעולם בו חלונות הראווה של החנויות (או במילים אחרות צומת ספרים וסטימצקי) כבר מזמן אינם משקפים את הטעם האישי של עובדי החנויות, את המלצות מערך הביקורת או איזושהי מפה עכשווית ומיודעת של התרחשות ספרותית. בישראל של 2005, חלונות אלו הם בסך הכול בבואה של יחסי הכוחות הכלכליים בין הגורמים החזקים בשוק הספרות הישראלי. השאלה לימים שיבואו היא האם גם מי שאין לו אחיזה כלכלית בצינורות התיווך לציבור הרחב יזכה באורך חיים רק בגלל שהוא מפרסם ספרות יפה וחשובה, או האם ייכחד בגלל תחרות כלכלית פרועה שמודדת טיבו של ספר רק על פי רווחיותו. אם נשפוט על פי מהלכיהן העכשוויים של סטימצקי, צומת ספרים וקרן מרקסטון השקעות, נדמה שהעתיד נוטה לכיוון השורה התחתונה, בלי קשר לתוכן המילולי הספרותי שקודם לו.