הלך הזרזיר אצל העורב

היפי ואמיץ

דבנדרה בנהארט, פעם נווד צעיר ושעיר, עולה אל ליגת העל. אלון עוזיאל על התקליט החדש והמשמח

אלון עוזיאל

בשנת 2002, מייקל גירה, איש להקת הסוואנס, לקח תחת חסותו הומלס צעיר ושעיר, והוציא לו את "Oh Me Oh My...", אלבום שהתחיל תנועה פולקית חדשה, נאו-היפית ויש שייטענו פסאודו-חדשנית, שב-2004 כבר קיבלה את השם "פריק פולק" והפכה להייפ הגדול של האלטרנטיב האמריקאי.

הבחור הצעיר, דבנדרה בנהארט בן ה-24, התעלה על מורהו, ממש כמו במיתוסים הישנים, ומהר מאוד אסף קהל מעריצים לא קטן והפך בעצמו לסוג של גורו, שמקדם בכל כוחו את תנועת הפריק-פולק, ולא מפסיק לעבוד על פרויקטים משל עצמו.

בשנה שעברה קיבלנו ממנו שני אלבומים מעולים, שבהם הציג פולק הזוי וכאוב, מילים מוזרות, בדידות, ושירה מסתלסלת בליווי גיטרה אקוסטית. עכשיו, כאילו בכדי לחשוף את ישבנו לכל אלו שטענו שהמוזיקה שלו אמנם יפה, אך משעממת וחוזרת על עצמה, החצי מכשף-חצי מוזיקאי הוציא את האלבום הכי מגוון שנראה בסצנה, כשהוא מנופף לשלום לטייפ ארבעת הערוצים ולחממה של מייקל גירה.

בניגוד לאלבומיו הישנים, בהם שפך דבנדרה את תסכולו עם עצמו, ב-"Cripple Crow", אלבומו הרביעי, הוא כבר מוקף בחבריו לפריקיות, שלהם הוא נוהג לקרוא "המשפחה". יש כאן תורמים רבים, בניהם אנדי קביק מ-Vetiver, האחיות קסידי מקוקורוזי, Currituck Co, נוח ג'ורג'סון (שהפיק את האלבום של ג'ואנה ניוסם), The Blow ומלא אחרים.

בעקבות האהבה שעוטפת את דבנדרה, מינון השירים הדכאוניים הצטמצם, וכמעט לאורך כל האלבום אפשר לשמוע שלילד טוב היום - הוא פשוט רוצה לכייף. אפשר לשכוח מהפולק הטהור שאפיין אותו, כי "Cripple Crow" הוא תערובת של אמריקנה מכל הסוגים, עם קצת ביטלס מהתקופה הצבעונית. יש כאן פולק מסורתי, קאונטרי, סרף, דו-וופ, פלמנקו, פופ, שירים בספרדית, שירים אנטי-מלחמתיים, ואפילו, אם מתאמצים למצוא, טיפה רוק-אנ'-רול.

העטיפה של האלבום היא הומאז' מלא מסרים לביטלס ול"משפחה" יחדיו: היא מבוססת על העטיפה של "סרג'נט פפר", כשהאנשים המצולמים בה הם חלק מהמשפחה המורחבת של הפריק פולק. אין ספק שדבנדרה רואה עצמו כסנדק הסצנה, ועכשיו, כשהוא מוציא את אלבומו הראשון בחברת תקליטים גדולה בעלת מערך הפצה עולמי, הוא מנצל את הבמה כדי לקדם את חבריו לסצינה, ומנצל את ההזדמנות כדי לשחרר את האלבום הכי מלוטש ונגיש שלו עד היום.

זה רק טבעי שעכשיו יגיעו הטענות המוכרות על התמסחרות. אבל לא - בנהארט רצה להתפתח מוזיקלית ולמקם עצמו סופית כמוזיקאי רציני בקונטקסט רחב יותר. העובדה שהמלנכוליה הכבדה כמעט ונעלמה אמנם מאכזבת מעריצים ותיקים שקיוו להעביר את החורף כשהם מתנחמים בדיכאון של דבנדרה, אך המעבר לשירים קלילים יותר הוא הצעד הכי כן שיכול להיות. זה הרבה יותר צבוע להמשיך ולבכות על העולם האכזר, כשאתה מוקף בהערכה, יכול לסחוב למיטה את מי שבא לך, ואם עוד נשארות בעיות, תמיד יש לך כסף לטיפול תרופתי מקיף (מישהו אמר תום יורק? מישהו מלמל אדי וודר? מישהו הצביע על ברייט אייז?).

האלבום מתחיל עם "Now That I Know", בלדה פולקית מקסימה שמשחקת אותה כאילו כלום לא השתנה - דבנדרה הוא אותו נווד מרופט, בלה בלה בלה. הכל השתנה כבר בסינגל הראשון שיוצא מהתקליט. "I Feel Just Like a Child", הוא שיר קצבי, כיפי, נאיבי וילדותי. המחווה לביטלס ממשיכה בשיר מס. 10 שנקרא "Beatles" ומתחיל בשורה "פול מקרתני ורינגו סטאר הם הביטלס היחידים בעולם" והופך לשיר שטותי בספרדית, שמתווסף לעוד ארבע בלדות בשפה הזו, שהיא גם שפת אמו הוונצואלית של דבנדרה.

ואם כבר ביטלס, שנות ה-60, היפים וכאלו - בנהארט מזדקף סוף סוף, וכראוי למסורת הפול של אותן שנים כותב שירי מחאה פציפיסטיים: בשיר הנושא וב"Heard Somebody Say", הוא קורץ לשלטון בוש. הוא שר "שמעתי מישהו אומר שהמלחמה נגמרה היום, אך כולם יודעים שהיא עוד נמשכת", וממשיך עם המסר ההיפי הכי ענייני שיש: "זוהי אמונתנו והיא פשוטה, אנחנו לא רוצים להרוג".

הרגעים השקטים, כמו ב"Mama Wolf" הביתי, ירגשו אתכם ואת סבתכם, וקשה להישאר אדיש לשורה המטרידה "אני רואה כל כך הרבה בנים קטנים שאתם אני רוצה להתחתן, אני רואה כל כך הרבה ילדים קטנים שעוד לא היו שלי" מהשיר "Little Kids".

אי אפשר למצוא פה שרים רעים, הבעיה של האלבום היא רק האורך שלו - 22 קטעים ב-75 דקות זה טיפה מוגזם כשכל כך הרבה מוזיקה חדשה מחכה לנו על ההארד דיסק שנבדוק אותה. צריך לדעת להשתמש במספריים, גם אם זה כואב, וצ'ופ צ'ופ לאיזה שני שירים בספרדית היה מתקבל בברכה.

אז אחרי שהוכתר כמלך הפריק-פולק, דבנדרה בנהארט מראה שהוא כאן כדי להישאר ומנסה לפלוש גם לתחומים אחרים. אם יתמיד וימשיך להוציא כאלו יצירות מרשימות, הממלכה שלו תתרחב ותשתבח. אמא שלו בטח ידעה משהו שאנחנו לא - "דבנדרה" בהינדו זה "מלך האלים". נחכה ונראה.

דבנדרה בנהארט, "Cripple Crow" (בי.אן.אי, XL)

עוד בוואלה! NEWS

שיער אדום ולמי הוא מתאים. כל הגוונים והטיפים שאת צריכה לדעת

לכתבה המלאה

בננה ספליט

ואם אנחנו כבר כאן, הנה עוד המלצונת - הפעם שיתוף פעולה של בנהארט ושיו-שיו, שעושים גרסאות אחד לשני.

שיו שיו לקחו את "The Body Breaks" הפולקי של דבנדרה והעניקו לו אינטרפרטציה אלקטרונית וכמעט לאלי-פונאית, ודבנדרה מצידו, לקח את "Support Our Troops" של שיו שיו, קטע מבחיל ומצמרר ברמה אחרת, שקשה לצאת לרחוב אחריו, בהנחה שגופות של ילדות בנות ארבע וחיילים שיורים רימונים סתם בכדי לראות אנשים מתפוצצים, זה לא כוס התה שלכם. דבנדרה הפך את הקטע לשיר אקוסטי, פסטורלי, ומקסים שדורש הזאנה מדוקדקת כדי לשים לב שלא שרים פה על טיול קיצי בשמש. גם אביתר בנאי עשה משהו כזה פעם, לא?

שיו שיו ודבנדרה בנהארט "Split 7", (יבוא, 5 Rue Christine)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully