דני רופ יכול להישען לאחור על כסאו המרופד בסיפוק: הטרנספורמציה הושלמה. ממגיש זוטר של פינת מזג האוויר בערוץ הראשון, הצליח רופ להפוך את עצמו למנחה של תוכניות אירוח מיוחדות, ארוכות (כאורך הגלות) ומושקעות (כמו הצגת סיום בגן תקווה). אבל כנראה שאפשר להוציא את הילד מערוץ 1, אבל אי אפשר להוציא את ערוץ 1 מהילד. הנחייתו של דני רופ את "בשנה טובה", המשדר המיוחד של ערוץ 10 לחג סוכות (בשני חלקים!!), כמו גם כל שאר המאפיינים של התוכנית, זעקה רוממה, והזכירה את האיכויות המוטלות בספק של "חיים שכאלה". העממיות והזחיחות שהעלו את קרנו של רופ כנערת מזג אוויר נותרו סימני ההיכר הבולטים שלו, אלא שמה שעבד בחמש דקות שהיו אתנחתא קומית יותר משהיו מידע חדשותי, הוא מה שהפך את "בשנה טובה" לגרוטסקה טלוויזיונית ממעלה ראשונה. אז נכון, רופ הצליח לקבל מעמד של מנחה, אבל עכשיו כשהוא שם הוא מוכיח מדוע הוא התחיל בניתוח מפות סינופטיות, ולא ממש ברור כיצד הוא התקדם משם.
רופ הוא מקרה קלאסי של אדם המנסה לקפוץ גבוה מעל הפופיק של עצמו. זה בלתי אפשרי, אבל רבים מנסים. יש לו את המזל שערוץ 10 קיים, כי רק במקום שבו פיק-אפ נחשבת תוכנית דגל, השמיים יכולים להיות ירוקים והדשא כחול, ודני רופ יכול להנחות תוכנית טלוויזיה. משפטי הקישור שלו לקוניים ונדמה שהוא מקריא אותם מספר הלימוד להנחיית תוכניות טלוויזיה ("יש לנו תוכנית נפלאה בשבילכם" די, באמת?). הוא מראיין נורא ואיום, שלא הצליח לדובב אף אחד מהמשתתפים שלא היה סלבריטאי מנוסה ותאב זמן מסך, וחוסר האונים שנח על פניו פעמים כה רבות, נפתר שוב ושוב בבריחה נואשת אל הפרסומות. ובעיקר, יש לו חוש הומור שגורם לנגרייה להיראות כמו מקום משובב נפש ("לא נדבר היום על מזג האוויר"). לא רק רופ אשם - ההפקה הזכירה מסיבת סיום בחטיבת ביניים, שלא לדבר על התכנים הנוראיים שמשום נראו לקברניטי הערוץ או לפחות לעורכי התוכנית כחומר ראוי לבילוי בערב החג.
חלקה השני של התוכנית, ששודר אתמול, היה סתם ביזיון חסר משמעות, משעמם, מבולבל ולא ברור, כפי שהתרגלנו לראות בהפקות מקור ישראליות, אבל חלקה הראשון של התוכנית, ששודר שלשום, התחרה עם המעמקים האפלים של הטלוויזיה האמריקאית. בסגנון שמזכיר את התוכניות של ריקי לייק וג'רי ספרינגר, התמקדו בון באיחוד ראשון של ילדה מאומצת ואמה הביולוגית. רק חסרים היו כמה טרנסג'נדרים שמתוודים על משיכתם המינית לכלבי הצ'יוואווה שלהם, ואולי חילופי מהלומות בין האורחים כדי להשלים את הזוועה.
קרטונים
פגישה בין אם לבת נראית כשיא שאי אפשר להתעלות עליו, והתחלתי לתהות למה בכלל לראות את חלקה השני של התוכנית. אבל, הרגיע אותי דני רופ, יש למה לצפות: הרי בחלק השני נוכל סוף סוף לדעת מי זכתה בתחרות האם המקסימה של ישראל. קשה לחשוב על דרך בה תחרות כזו יכולה להפוך למשהו ראוי לצפייה, ושימו לב כיצד היא טופלה בתוכנית: שתי מועמדות סופיות נבחרו באופן שרירותי, והקהל התבקש לבחור את הזוכה בעזרת שלטי קרטון. המצלמה חלפה על פני שורות שורות של אורחים ישובים על כסאות פלסטיק לבנים של כתר, כשהם מניפים קרטונים אדומים ולבנים. תמונת מצב של הטלוויזיה הישראלית, 2005 (אבל מרגיש כמו 1982). שאר תכני התוכנית, שכללו בעיקר ראיונות הזויים ולא מצחיקים, אינם ראויים לאזכור: מי שלא ראה לא הפסיד כלום, ומי שראה, אולי יירפא מהסיוטים בעזרת טיפול אינטנסיבי.
התוכנית המיוחדת לחג, שהייתה אמורה לסמל את בואה של שנה חדשה ומלאת תקוות, נתנה תחושה מעציבה ביותר, כמעט מלנכולית. נכון שהאורחים צחקו במקומות הנכונים, והיו קצת שירים, אבל בשורה התחתונה, אם זו (תת) הרמה של הטלוויזיה שלנו, ועוד של ערוץ מסחרי גדול, המצב רע ביותר. אין ספק, אפשר היה להרים הפקה מוצלחת יותר, עם מנחה ראוי, למשל יעקב אחימאיר, שממש תעסוק בחג הסוכות (ולא, רופ, לקרא לאורחים שלך אושפיזין זה לא נחשב), ולא תהיה פיגול משוקץ שכזה. במילים אחרות, זו הייתה בושה וחרפה, ועוד בשני חלקים ארוכים.