מה זה, עוד פרסומת לחומוס?

"תגיד" שאלתי את השבוע את חיים, הירקן שלי, "ראית את הפרסומת ההיא?". "איזו?" שאל. "ההיא שמדברים בערבית". "אה, זו עם המחבל? שיש בה המון אנשים שמתגודדים וחושבים שהוא מחבל ואז בסוף מגלים שהוא בעצם טוב?".

הבטתי בו בתימהון. הפרסומת המדוברת לא כוללת יותר משקופית שחורה ומשפט בערבית, כאשר שקופית אחר כך ממהר הקריין להבהיר בעברית "אל תיבהל, רק אמרנו לך יום טוב". אבל בדמיונו של מוכר הירקות שלי הפכה הפרסומת דלת המשאבים להפקת ענק, בה ניצבים רבים, ובשניות השפה הערבית הופכת בלי להניד עפעף לשפה של מחבלים. "נו, לפרסומת הזאת התכוונת?" הוא דוחק בי לשמע שתיקתי הרועמת והתדהמה הצבועה שמתפרשת על פני, לאור העובדה שגם אני בטח קפצתי בסלון הפרטי שלי בבהלה בפעם הראשונה ששמעתי את הפרסומת. "כן". אני אומרת לו. "הפרסומת הזאת". "כן. היא טובה מאוד, מאוד נכונה. כשהייתי בצבא זה היה בדיוק כך. אני זוכר שכשהייתי בשירות בכפר ליד רמאללה ורק היינו שומעים בכריזה קול בערבית ישר היינו כולנו קופצים. וכל המפקדים תמיד היו דואגים שיהיה להם מישהו שדובר ערבית בפלוגה, כדי להרגיש בטוחים".

להרגיש בטוחים גם ואולי בעיקר בתוך גבולות הפחד שלנו שהפרסומת מערערת. הפרסומת המשודרת בימים אלו נוגעת באופן הפשוט ביותר במובן מאליו. ותו לא. מה כבר יש לומר על פרסומת שאומרת את המובן מאליו? להשמיע משפט בערבית ושכולם ייבהלו, משול בערך לשקופית שתאמר שהעישון מזיק לבריאות. כולם יודעים את זה ואף אחד לא עושה שום דבר בעניין. זהו. פה זה מתחיל ופה זה נגמר. "מה יש להגיד על הפרסומת הזו?" אמרו לי חברה אחר חבר, שהביטו בי בזלזול כאשר הבעתי רצון לכתוב עליה. מה כבר יש לומר על העובדה שאנחנו מפחדים מערבים, מערבית? שכל הערבים עבור היהודים הם אותו דבר, מקשה אחת? שכאשר חיילים מצויים בתוך כפר, חמושים, במדים, מאיימים, הם מפחדים מהשפה הלא מובנת? שכאשר אחד המפגשים העיקריים בין יהודים וערבים הם של כוח וניצול אז מתעורר לו הפחד? שכאשר מדינה בונה פוליטיקה שלמה על גדר הפרדה והתנתקות אין אפשרות אחרת? מה יש לומר על המובן מאליו, על המקובל כל כך על כולם? מה הסיפור? המציאות? ולמה לעזאזל להוציא על זה אפילו את הכסף המועט שנדרש אפילו עבור שקופית אחת שחורה?

הפרסומת המוגשת על ידי מרכז מוסאווא לזכויות האזרחים הערבים בישראל התגלתה בימים אלו כקדימון להזמנה לקהל הרחב לפסטיבל סרטי מוסאווא בנצרת בחג הסוכות. הפרסומת עובדת על החושים בצורה הכי פשוטה. בלי טריקים, בלי ערבי אשר עולה לאוטובוס ומטיל אימה רק במבטאו, בלי מחסומים, בלי אירועי אוקטובר, בלי שום תמונה ויזואלית אשר תיתן מקלט לפחדים הקמאיים שלנו, וכך היא מפנה לנו את מרחב ההתמודדות לא עם תכני הטלוויזיה האינסופיים, אלא עם השקופית השחורה בתוך מוחנו. נעשה כאן ניסיון מבריק להשתמש במדיום הטלוויזיוני, מלך הבריחה, תוך ניסיון לעקוף ולבקר את האפקט הרגיל שלו, את מהות הטלוויזיה, ולעמת אותנו עם המציאות הפנימית, לא עם התכנים והתמונות החיצוניות. הפחד שמתעורר אינו כתוצאה מתמונות מאיימות, מסיפור שמישהו החליט לתסרט ולספר, ממסע הפחדה, ממילים בלי נגמרות של פוליטיקאים. הוא בעיקר לא כורח המציאות, הוא מה שמתרחש בתוך העולם שהחלטנו לבנות בדמיוננו. אין אף תמונה ממשית לגבות את הפחד, אומר הקול. הוא נמצא בתוכך. עכשיו, לך תעשה עם זה משהו. אל תטיל אחריות על אף אחד אחר, פשוט תסתכל במראה הפנימית. אני, אומר הקול בשקופית באופן נדיר, נותן לך יד, ואתה?

"מה את רוצה שאני אגיד לך" מפטיר לעברי הירקן כאילו קורא את מחשבותיי. "נכון, כולנו פה צריכים לעבור איזה טיפול יסודי, מבפנים. עם כל הפחדים שלנו, כל מה שעברנו בצבא, עם הכול. גם הם, גם אנחנו", הוא מוסיף רגע לפני שהעובד שלו, אחמד, מגיע. עם אחמד הוא מדבר בערבית, ערבית הוא יודע עוד מבית אמא. אבל שם עבורו השפה היא נקייה. בלי יחסי כוח של עובד מעביד במקום העבודה, או לחילופין, אי שם בכפר. טוב, אם הפרסומת היתה אפקטיבית, עוד נתראה בפסטיבל.