בתזמון מקרי עולה אצלנו הסרט "הגנן המסור" כשבועיים אחרי שאחד העיתונים היומיים פרסם כתבה העוסקת במתן תרופות נגד איידס שפג תוקפן לעובדים זרים, כאן אצלנו בישראל. עניינו של הסרט הוא בדיפלומט בריטי מופנם הנקשר בחייה של אקטיביסטית תאוות חיים, הנלחמת במדיניות תאגידי תרופות בריטיים כלפי מדינות העולם השלישי, וביניהן קניה. מתן תרופות שפג תוקפן, ניסויים בבני אדם מבלי שידעו, וכמתבקש ולמען הדרמה, חיסול יריבים בעלי פה גדול מדי.
יש משהו לא נעים בלבקר את הסרט הזה על שום כוונותיו הטובות. ולא שהוא חף מרגעים וסצינות מרגשות. התחושה הראשונית שהסרט מעניק לצופה אינה נוחה. הוא יפה מדי, אסתטי מדי ואופנתי מדי בדרך המבע שלו עם המצלמה העצבנית, והצבעוניות הדיגיטלית שנכפתה על הפריים הקולנועי בפוסט פרודקשן. אפשר היה לחיות עם זה אם התיאור הפיזי של חולי האיידס הסופניים היה פחות פשרני ומעורר תרעומת. ההתחשבות בבטנו הרגישה של הצופה פוגמת באמינותו של הסרט ובוודאי מחלישה אותו ואת מטרתו.
סיפור הסרט מתקדם בשני רבדים. האחד הוא סיפור ההתעוררות של דיפלומט בריטי מופנם ומסע החיפוש שלו אחר זהות ומשמעות הרצח של זוגתו האקטיביסטית. השני והמעניין יותר, הוא סיפור פועלה של האקטיביסטית בקניה. הסרט מאפשר הצצה ברוכה לפועלן של קבוצות המתנדבים שמחרפות את נפשן בפעילויות הסברה ומתן עזרה במדינות העולם השלישי. גם הציניקן שבצופים לא יישאר אדיש אל מול תיעוד מחזה הסברה בסגנון פולקלוריסטי, המסביר את מחלת האיידס ודרכי ההימנעות ממנה. אפילו הצופה בעל הזיכרון העשיר שכבר געה בצחוק מול סרטו של וודי אלן "מלחמה ואהבה" שהציג פרודיה על מחזות מסוג זה, יתכווץ בכסאו.
סיפורה של טסה האקטיביסטית מרגש יותר, ולו משום שהיא מוצגת כאישה אחת מול המון גברי אטום. אמנם הוא פחות עלילתי ודרמטי אבל עיקר עניינו הוא לנסח ולהכתיר את האישה כקולה של החמלה האנושית. נכון שעשו זאת קודם לפניו, ובוודאי טוב יותר. ג'ין קמפיון למשל, בסרטה "עד שיעלה עשן", סגרה גבר ונערה בתוך בית ונתנה להם להילחם מלחמה סמלית על מהות הנשיות והגבריות. הסרט ההוא הסתיים בניצחון נשי, שהוא היכולת למצוא בלב את החסד שמן הסתם לא היה מתגלה במעמד הפוך (הסרט גם כלל אפילוג מרטיט שהציג את הגיבורה ואמה עובדות בבית חולים וולנטרי לחיות בהודו). כך שברמה התמטית רב הדמיון בין הסרטים, אבל בזכות החיבור בין הנושאים - איידס והדחף האנושי לפעול "הגנן המסור" על שלל פגמיו הופך לסרט מאוד ראוי.
סיפורה של טסה מרגש יותר ולו בשל העמדה האישית של ג'ון לה קארה, שתיאר עצמו כאדם שהעביר את ילדותו ללא אהבת אם. האקט של טסה, שאחרי הפלה מיניקה תינוק של אישה שחורה הגוססת מאידס, הופך פתאום לאקט עם גוונים אוטוביוגרפיים.
הדיפלומט ג'סטין קוויל (רייף פיינס) הוא הגנן המסור שתופס את רוב הנפח העלילתי. לרוע המזל הוא הפחות מעניין. זאת משום שמרגע שסרט מציג פרשיית רצח של גיבורה חביבה וקושר אותה בדרך זו או אחרת עם ראשי תאגידים, הצופה המיומן שכבר עיין בעיתון אחד או שניים בחייו, וראה מספר סרטים בנושא המאוד אופנתי הזה ("המועמד ממנצ'וריה" הוא דוגמא מצוינת) ידע מייד להבחין בין ה"רעים" ל"טובים". ולכן, לא ב"מי" עניינינו אלה ב"איך" וב"מתי".מצד שני, מרענן לציין שהאצבע המאשימה בחריפות את צמרת הדיפלומטיה הבריטית כשותפה לפשע וכבעלת תאוות בצע אכן מפתיעה בישירותה ומחזקת את סיבת הקיום של הסרט. לה קארה מציג כאן תפישת עולם שונה מזו שאפיינה את כתביו שעסקו בעולם הריגול. שם, למרות מחדלים ותככים, היה איזשהו כבוד בסיסי לאדם, לא משנה באיזה צד של המתרס הוא. ראייתו של לה קארה את הדיפלומטיה הבריטית מפחידה בקדרותה.
בין המוצאים את יהודה יוגרל קלמר מהודר
בעייתו של פרננדו מריילס הבמאי של הלהיט "עיר האלוהים" היא בסגנונו המיוחד לו ובגסותו הקולנועית. לרוע המזל, גם התסריט שנכתב על פי ספר של ג'ון לה קארה ועודכן לתקופה שאחרי אסון התאומים, לוקה בוולגריות של דימויים. רייף פיינס הוא שחקן נהדר ומעצב דמות מרתקת, אבל כשהמרכיב העיקרי של הדמות הוא המופנמות שלה וחיבתה לטיפוח גן הצמחים שלה אי אפשר שלא להעלות את המונח בנאליה. גם אם היתה מורכבות גדולה יותר בספרו של לה קארה, היא אבדה בדרכה אל התסריט. אם כל זה אינו מספיק, אז יש גם את הבסיס הנוצרי הכה שקוף שמרגע שהצופה קולט אותו הוא יודע כיצד כל זה ייגמר. טסה מאופיינת מיד כסוג של מרים המיגדלית, שמוכנה לחלל את גופה למען המטרה. הגיבור המופנם כמובן מתעורר לחיים ויוצא למסעו הפרטי שבו הוא מזעזע את ירושלים הסמלית, ואכן בסוף גם מופצת הבשורה (גם השם ג'סטין קוויל מזכיר פונטית את ג'יזוס קרייסט). גם את יהודה איש קריות אפשר למצוא כאן אין טעם לנקוב בשמו אך זהותו ברורה משלב מוקדם.
כל המסע הזה של איש אחד שיוצא לארץ רחוקה בעקבות האמת אכלס שפע של סרטים, טובים וצדקניים יותר או פחות. אבל המסלול ברציף ההיסטוריה הקולנועית מוביל אל סרטו של קרול ריד "האדם השלישי", בעל אותו מבנה סיפורי, פחות או יותר, אבל איזו עוצמה וכמה מסתורין יש בו, ופה טמון ההבדל. אולי זו האכזבה האמיתית מה"גנן המסור". הוא פשוט לא ממש מעניין, ובוודאי לא מחזיק את הצופה על קצה הכסא. השיבה אל סדרות הטלוויזיה על פי ספריו של ג'ון לה קארה "פחח, חייט, חייל, מרגל" ו"אנשיו של סמיילי" מוכיחה שכוחן עדיין רב, והן מעניקות חוויה עשירה, מורכבת ומאתגרת הגדולה עשרות מונים מזו של "הגנן המסור".