חיים חדשים

השבוע מוציאים דפש-מוד את אלבום האולפן ה-11 שלהם. ההרכב הזה, שחדר את לבם של מיליוני מאזינים ב-25 השנים האחרונות, משחרר תקליט אשר - בהאזנות ראשונות - מסתמן כסוג של פלא. זה לא שציפינו מדפש מוד לחרטט/לתקתק עוד יצירה, אבל עם היד על הלב, אחרי "Exciter" - המדוקדק והפדנטי אך מעט חסר ההשראה - לא היה ברור אם לדפש מוד עוד נותרו התשוקה והרטט. מקצוענים הם תמיד היו (ויעידו על כך סיבובי ההופעות התובעניים והאקסטרה-מהודקים שלהם), אבל מה לעשות, עם הגעת הכסף הגדול תמיד מקנן החשש שיגיח הרפיון האמנותי (פעמיים בונו על האש בבקשה). לא אצל דפש מוד, מסתבר.

ב-"Playing the Angel" השלישייה הזו מוכיחה שהיא עדיין ויטאלית ובועטת, והאמינו לי - לא מדובר פה באבחנה לצורך מחווה או גחמה נוסטלגית, דפש מוד בועטים עם החלק הפנימי של הנעל, זה שקורע רשתות ומותיר אותך עם טעם של עוד. "Playing the Angel" הוא אלבום ששוזר די באופטימליות רגש ועוצמה. מניעים אותו הכאב היומיומי, הצרות והמשברים הבנאליים של חברי ההרכב, אך אלו אינם מסתפקים בהתרפסות ובהתכרבלות בתוך הפסיכולוגיה הפרטית שלהם, אלא דואגים להביא למלנכוליה כאפה מצלצלת לפרצוף בדמות מקצבים אנלוגיים חותכים ועבודת גיטרה נשכנית ונבונה. גלעין האלבום אנושי ודואב קמעה, אך המעגל החיצוני רוקע ללא הרף. פרקטית, מדובר באלבום שמכיל קצת מכל פרק בהיסטוריה הצלילית של דפש מוד - מפופ סוחף, דרך רוק מעט אפוקליפטי, וכלה בצלילות דיגיטלית. אלבום פופ המונע מהבלוז (חיה שדפש מוד מתמחה בשיבוטה), כזה שיש לו יכולת להרים כל רחבת ריקודים נתונה ובמקביל לגרום לך לשבת בבית על הספה עם חוברת המלים, ואפילו להזדהות עם כמה מהשורות. מרטין גור - שכתב את רוב הטקסטים - עדיין מחובר אל הקרקע, וכשדייב גאהן שר "דברים ניזוקים/ דברים נשברים/ חשבתי שהסתדרנו/ אבל מלים שלא נאמרו/ הותירו אותנו כל-כך שבריריים/ נותר כה מעט להעניק" אתה מאמין לו. המשך יבוא.

דפש מוד, "Playing the Angel" (הליקון, Mute)