הרכב אלקטרו קלאש ותיק ומוערך

העובדה המדהימה ביותר באלבום החדש של הדפש מוד היא ללא ספק העמידה על הרגליים. גם לאחר 25 שנה של ריטואל יום יומי שנוגע ליצירת מוזיקה כמעט ללא הפסק בתוך ומתוך תעשייה די קשוחה - שלשרוד בין צלליה זה ממש לא מובן מאליו. דפש מוד הם מוזיקאים אולטימטיביים, טוטאליים, יוצרים בכל רמ"ח אבריהם, והם כנראה הדינוזאורים הפעילים האלקטרוניים האחרונים של המאה הקודמת, והם עדיין חדורי תשוקה אמיתית ליצור אמנות ראויה לשמה.

לתואר הנ"ל (דינוזאורים אלקטרונים) יש משקל כבד אם מקשיבים בריפרוף וגם בקפידה לאלבום החדש. קשה מאוד למצוא חסרונות בהפקה, בנגינה ובהגשה של דייב גאהן - נסיך האלקטרו הגותי הנצחי. מצד שני, קל מאוד להבין שלא כל השירים באלבום הזה נועדו להיכלל באלבום כלשהו של דפש מוד, אבל למי אכפת? הקונספט של השלישייה עדיין מחזיק מעמד גם ללא קביים או תמיכה חיצונית כלשהי. הפולסים האלקטרוניים עדיין מהפנטים, גיטרת הנפח המלוכלכת של מרטין גור עדיין נשמעת טרייה עם ארבע האקורדים הקליטים והמשעממים ביותר בעולם, ושוב אלה הם דפש מוד - נסיכי הגל החדש שהפך במאה ה 21 לגלגל משמעותי בציר הזמן שמניע את הרוק וגם את טרנד האלקטרו-נודניקי, שבין היתר גם הם אחראים לבריאתו.

לפני כמה שנים פורסמה במגזין "Q" כתבה של לא פחות מ-8 (!) עמודים שלמים נטולי תמונות רוחב, שניסתה להתעסק במתודה הקומפולסיבית של הרכבי רוק ואלקטרוניקה שמשחררים שוב ושוב את אותה המוזיקה כמו לופ אינסופי, ועדיין מצליחים להתקיים לא רע (כלכלית) ברדיוס מסחרי מכובד, ולקבל הקלות במס ממעריצים שזוכרים להם להיטים גדולים במיוחד כמו "Enjoy The Silence".

המאמר התפלש בבוץ טובעני של מונחים ושמות וכמעט שלא הצדיק 8 עמודים עמוסי מילים, מלבד העובדה שבני אדם לא ממש אוהבים שינויים. בסוף, השבח לאל, נזרק פתאום משפט אחד ארוך שקנה אותי והלך כך: "...אז בסופו של דבר יוצא שאם יצאת מהבית, הוצאת כסף מהכספומט, נכנסת לחנות התקליטים הקרובה לביתך, והחלטת לרכוש שני אלבומים מומלץ להשתמש בשכל הישר: האלבום הראשון מוכרח להיות אחד מאלפי הכותרים שהוציא ג'וני קאש שכמובן נועד לנשמה ולנפש מיוסרת של אלפי אמנים מתוסכלים שחיים בינינו. והשני, הוא האחרון של דפש מוד, שנועד להזכיר ולהשאיר אותך מעודכן בהתפתחות הטכנולוגית האחרונה של מכונת הלהיטים הבריטית".

דפש מוד כבר לא מספקים להיטים כמו בימי הזוהר שלהם, כשבאמת היו מההרכבים החשובים על הפלנטה. למעשה, הם עושים בדיוק את ההפך. גם באלבום ה 11 שלהם הם ממשיכים מגמה שהחלה עם חזרתו של דייב גאהן לחיים מארה"ב, מהסמים ומניסיונות התאבדות באמצע שנות ה 90, ומכוונים למקום מורכב ומעודכן יותר שכבר הקנה להם פה ושם את הטייטל: "הרכב אלקטרו-קלאש ותיק ומוערך".

יש משהו גדול באמת בלהקה הזאת - הסאונד הנפוח שלא נוטר טינה לאייטיז וממשיכה לשאוב השראה מכל התפתחות טכנולוגית עכשווית. יש להעריך אותם - על התעוזה, על האומץ, על הכוחות הנפשיים לעשות את כל זה שוב ושוב - שעות של חזרות, הקלטות, ריצות מהופעה להופעה בלה בלה בלה... אבל מה לעזאזל מניע אנשים בגיל של ההורים שלכם (כמעט) להוציא עוד אלבום? כנראה שזה כל מה שהם יודעים לעשות - לחזור על עצמם.

"משחק את המלאך" הוא אלבום שירים רוקי/אלקטרוני כמיטב המסורת של הטריפל הוותיק מבאזילדון, אסקס. הוא נפתח מצופצף, טעון בהתפרצות חשמלית מדודה, ועוקב אחר כל האביזרים שאפיינו את דפש מוד במהלך שנות ה-90, שבחרו הפעם במפיק בן הילייר (שבין היתר נגע ב-דאבס, ב-יו-2 וב-אלבו) כדי להפנים עוד קצת את הסאונד האלקטרוני הסמיך והמונוטוני שמלווה אותם מזה 25 שנה. כמו במרבית הקריירה של ההרכב, מרטין גור הוא אחראי לרוב המילים והלחנים, דייב גאהן לשירה המפעימה, ואנדי פלטשר, טוב, קצת פחות ברור מה הוא עושה. וכמו שאמר פעם ג'ון פיל, "אין טעם לרסק נוסחה מנצחת. חשוב רק לשפר אותה מפעם לפעם".

ככל שחודרים פנימה אל תוך האלבום, שקט מלנכולי משתלט על הביטים הרצוצים ואגרסיביים של "John The Revelator" הקטע השני וההרסני, ודינמיקה של יוצר בריטי אחר מאפילה על היצירה של דפש מוד - זהו דייוויד סילביאן. לא רק שדייב גאהן נשמע ממש כמוהו בחלקים גדולים מהאלבום, גם ההפקה מזכירה מאוד את השמנת מההוצאות הטובות ביותר של סילביאן ביניהן "Blemish" מ-2003 ו-"Secrets Of The Beehive" מ-1987.

"משחק את המלאך" אינו אלבום מרשים ביחס ל-"Violator" מ-90. אך בסטנדרטים נרחבים יותר, ובהשוואה לאלבומים אחרים ששייכים ליוצרים וותיקים בסדר גודל מפלצתי שכזה, מדובר באלבום שעטוף סאונד חורפי ומהוקצע שיקפיא אתכם גם בלב מדבר סהרה, וזו כנראה באמת ההוצאה הטובה ביותר שלהם מזה 15 שנה.

דפש מוד, "Playing The Angel" (הליקון, Mute)