זריחתה של השקיעה

יש לא מעט מן המשותף לשני התקליטים החדשים של אקו והבאנימן וגרג דולי, סולן הטווילייט סינגרז ואקס אפגן וויגז. שניהם דמויות מפתח במתחמי הרוק האלטרנטיבים, הבאנימן בבריטניה של האייטיז, דולי בארה"ב של הניינטיז, עם גלישה למאה ה-21. בתקופות השיא שלהם, כל ציוץ חייב באזזז תקשורתי עצבני, בעוד בימים אלה החדש של הבאנימן יוצא עם מערך יחצנות מינימלי, כמעט לא קיים, ועל הסולו הראשון של דולי יודעים רק מעריציו האדוקים. שניהם עברו מפעילות בחברות תקליטים גדולות ועשירות ללייבלים קטנים ונטולי הייפ. שניהם ממשיכים להוציא אלבומים באדיקות, לא משנה אם יש או אין התייחסות, ושניהם לא שינו משהו מהותי בתפיסות הביצוע, ההפקות והסאונד שלהם בשנים האחרונות. גם דולי וגם הבאנימן יודעים שהם מזדקנים, ולא רק בעיני הקהל. שניהם גם לא מיובאים נכון לעכשיו בצורה מסודרת לארץ, אבל כל אלה לא אומרים שצריך לעבור עליהם לסדר היום כאילו כלום.

פירוקה של האפגן וויגז ותרכובת הגראנג'-סול העוצמתית שלה היה שברון לב מספר אחד למעריצי דולי. פרוייקט הטווייליט סינגרז שיצא ב-2000, חיבר במרכזו את הגרון הבלוזי של דולי לצמד האלקטרוני פילה ברזיליה. מה שהיה התגשמות פנטזיית המעריצים, שמעולם לא ידענו שהייתה לנו, התברר כסיוט עבור שני הצדדים והחבילה התפרקה. באביב 2001 דולי החל לעבוד על שירים לראשונה מזה שנה. הוא הכיר והתחבר עם מוזיקאים חדשים, ובסופו של דבר מצא את עצמו בפעם המי יודע כמה בקריירה שלו בניו אורלינס, כשהוא מלא אנרגיות ליצירת תקליט שיחזיר עטרת אפגן וויגז ליושנה. בינואר 2002, כשהוא כבר בהקלטות, נפטר חברו הטוב של דולי, הבמאי טד דמי (אחיינו של הבמאי המפורסם יותר, ג'ונתן דמי). דולי, שכבר ידע לב שבור מהו, לא יכול היה לתקשר יותר עם מה שהקליט עד אותו רגע. הוא שם הכל בצד, והפך את אחד השירים, "Get The Wheel" ל-"Follow You Down", וכתב והקליט אלבום חדש לגמרי לטוויילייט סינגרז.

התוצאה, "בלאקברי בל", הייתה מרה וממורמרת. תקליט כאב, שהוביל את הפרידה של דולי מדמי בשבילי דמדומים, שבין אגרסיות הרוק שהיו בדרך, לשאריות אלקטרוניות מהטוויילייט הקודם.
"אמבר הדלייטס", אלבום הסולו החדש והראשון של דולי, מכיל את השירים עליהם עבד טרם מותו של דמי. זה כמעט התקליט שיצא לו אז, ואולי מכיוון שהוא סוג של ניקוי מגירות, דולי הצניע את הפרומו סביבו טרם יציאת האלבום הבא של הטוויילייט שכבר נמצא בעבודה. בכל מקרה, מדובר בעוד תצוגת תכלית של זמר בנזונה, ויוצר עם חתיכת מטען, שקשה לו לשחרר בטוב, גם כשיחסית טוב לו. דולי סולו הוא קליפת בן אדם. הקליפה הזאת מזיינת בלי הכרה, יושבת על עננים של קוקאין ושמפנייה, אבל בפנים רק רוצה להשתמש ולזרוק כמו זבל.

"ישנתי" הוא שר ב"Early Today", "מה קורה? הייתי רגיל להרגיש אהבה/ עכשיו אני רוצה להכאיב לך/ ממש רע/ ממש לאט/ דברים השתנו/ חשבתי שתרצי לדעת". "יש לי קצת כסף/ אבל זה יכול רק לקנות לי אהבה" הוא שר ב"Black Swan" הסוחף. שלושה משירי התקליט מופיעים ב"בלאקברי בל" בגרסאות שונות, כשהבלדה המושלמת משם, "Follow You Down" מופיעה פה גם ב-""Cigarrettes , שהופך אותה לקטע רוק דורסני, פרפראזה אכזרית לעדינות של הגרסה ההיא. "אמבר הדלייטס" הוא אלבום של גיטרות ותופים, והדבר הכי קרוב לאפגן וויגז שדולי הוציא מאז הפירוק.

גרג דולי, "Amber Headlights" (יבוא, Infernal)

את הקריירה של אקו הבאנימן ניתן לחצות בגסות לשני חלקים. הראשון החל ב-1978 במפגש ליברפולי משולש בין הגיטריסט וויל סרג'נט לאחד הסולנים הכריזמטיים בתבל, איאן מקאלך, למכונת התופים שלהם, לה השניים קראו "אקו". במהלך האייטיז, כשהם הופכים בניהולו של ביל דראמונד (לימים איש KLF) ללהקה אדירה יותר ויותר מתקליט לתקליט, היו הבאנימן כל מה שממגנט ומרגש בסגפנות הבריטית החדשה דאז. הם היו מסתוריים באמת מבלי להישמע פתטיים עד היום. הם שילבו ניו-ווייב ופוסט פאנק עםאלמנטים קלטיים עממיים, ובניגוד לעמיתיהם, סימפל מיינדז ובמיוחד יו-2, הבאנימן מעולם לא התנפחו יתר על המידה. גם כשהאגו של מקאלך היה הכי גדול בעולם, המוזיקה שלהם המשיכה להסעיר, וכנראה שטוב שהם ראו תמיד רק את עצם הזנב של בונו וג'ים קר, מה שהותיר את הבאנימן עם רגליים יציבות ועצובות על הקרקע.

אחרי אחד מאלבומי המופת של כל הזמנים, "Ocean Rain" מ-84', להיט הקרוסאובר "Bring On The Dancing Horses" ואלבום התבגרות ראשון, לא מוערך ומקסים, שיצא ב-87' ונקרא על שמם, הגיע קיץ 89'. פיט דה פריטס, המתופף היצירתי, הפגאני, ההיסטרי של הלהקה, נהרג בתאונת דרכים.

חלק ב' של הבאנימן הגיע רק ב-97'. אחרי שהבאנימן המשיכו קצת ללא איאן מקאלך, אחרי סולואים של מקאלך ועוד אלבום משותף של סרג'נט ומקאלך תחת השם אלקטרפיקשן, הבאנימן הוציאו את "אברגרין", אלבום קאמבק מעולה וקודר, יציאה לדרך חדשה בעל כורחם. "שום דבר לא נשאר לנצח" היה הסינגל מתוכו, והם כבר ידעו על מה הם מדברים. הסאונד והנגינה של באנימן נטולי דה פריטס השתנו, התיישבו במקום, הפסיקו להתפרע. מאז הם שחררו עוד שני אלבומי אולפן, מיושבים אפילו יותר מ"אברגרין", צנועים מתמיד, ועדיין כוללים כמה רצועות נפלאות בתוכם.

לכאורה "סייביריה", אלבומם הטרי, אינו שונה במאומה מגישת הבאנימן חלק ב'. אבל אחרי האזנה עשרים בערך, מבלי יכולת להפסיק, זה לא רק אלבומם החזק ביותר מאז "אברגרין". יש מצב שהוא גם האלבום הבאנימני הכי יפה בפאזה הנוכחית. אין בתקליט הזה כלי מיתר (להוציא שיר אחד), רק אלקטרוניקות עדינות ביותר, שמעטרות את הגיטרות של סרג'נט. וסרג'נט, כך נדמה, מנגן אותן בדיוק מאותה הזיית אייטיז מלנכולית. "סייביריה" הוא אלבום של התפכחות, מכל החלומות. הוא מכיל את אחד משירי הפרידה המרגשים של השנה, "All Because Of You Days", על מה שקורה כשכבר אין יותר סיבות להיאחז במישהו. הוא מכיר בגעגוע לימים בהם הלהקה הזאת הייתה מרכז עולמם של רבים כל כך. ב-"Of A Life" מקאלך שר " אני רוצה שירים ללמוד ולשיר", אזכור ברור של האוסף המיתולוגי של הבאנימן, עשרים שנה אחורה.

אין פה ניסיון לשחזר את סאונד העבר, וגם לא ליצור סאונד חדש. וזו גם התפכחות. בעולם שהקיא אותם, שבקושי זוכר להם חסד נעורים ושעדיין נוטה להאמין שהזדקנות בעולם הפופ היא בושה, צריך הרבה ביצים כדי לשיר בטון נטול ציניות "שמח להיות בחיים בגיל 45", ועוד בשיר רוק עוצמתי כמו "Parthenon Drive". לסיום מגיע "What If We Are", מכתב האהבה הכי מיואש, שמאלצי ושובר לב בעולם. באנימן 2005 מתרכזים רק בכתיבת שירים וביצועם, והם הרוויחו את זה ביושר. תגידו כיין למזדקן.

אקו והבאנימן, "Siberia" (יבוא, Polyvinyl)