לפתוח להן את המנוע

נשים מצליחות כגרעין רעיוני ליצירה דוקומנטרית, הוא נושא חמקמק שכמעט תמיד נושא בחובו יומרה שמתפרקת לרסיסי קלישאות פמיניסטיות. קשה מאוד להימלט מהמלכודת הזו. מצפייה בפרק הראשון של "הנבחרת" – הסדרה הדוקומנטרית החדשה של יס דוקו שעלתה אמש, נראה כי היוצרות עינת פישביין ואירית דולב, לא מצליחות לדלג מעל המשוכה בקלילות. במרכז הסרט הראשון, ששודר אמש, ניצבה ענבל רובינשטיין, הסנגורית הראשית של ישראל, כשבמהלכו ניסתה פישביין לפצח את המנגנון שהביא אותה לפוזיציה החשובה ורבת השפעה זו.

על אף שהצליחה "הנבחרת" להימנע ממטבעות לשון שחוקות (אך תמיד רלבנטיות) כגון פטריארכיה והגמוניה גברית, עדיין מככבים בה כל החשודים המיידים של הז'אנר, שבאו לידי ביטוי במשפטים כמו "הייתי מתיישבת ופשוט פורצת בבכי" מחד ו"לא מעניין אותי מה אחרים חושבים" מאידך. הראשון, תמצית הנשיות השברירית, הרגישה והרכה, השני מייצג את הגבריות החזקה, הכוחנית והנחושה. אומרות לנו נשות "הנבחרת": נשים מצליחות הן אלה שהמשלבות בין השניים. סינרגיה א-לה מירב מיכאלי. לא די בכך שמדובר בתובנה וותיקה, הרי שהיא גם מטופלת בסתמיות מוכרת. כרוניקה של פוסט פמיניזם ידוע מראש.

יצירה דוקומנטרית מעניינת ומעמיקה היא כזו שמכוונת זרקור דווקא אל הפינה החשוכה, ומוצאת תחתיו שלל אנושי מרתק ומעורר מחשבה ו/או רגש. פישביין, עיתונאית ותיקה ומוערכת, לא הצליחה לעשות זאת בפגישתה עם רובינשטיין שמיאנה להתמסר למצלמה, להיחשף ולהציג משהו פרט לפרסונה המוכנה והמהוקצעת איתה הגיעה מהבית, או יותר נכון, מהמשרד. הסרט מלא ברצף סיטואציות שנראות מבוימות ומלאכותיות אחת הבולטות שבהן, מציגה את רובינשטיין כשהיא נוסעת במכוניתה ומנהלת שיחות בטלפון הנייד. השיחה הראשונה מתנהלת עם המשרד, והיא נשמעת בה עניינית וקשוחה. בשנייה היא מבררת עם הבעל מה אכלו הילדים ומי מוציא את הכלב. בין השיחות מתרעמת על נהג ישראלי חצוף שמשחק איתה משחקי כבוד על הכביש. כן כן, היא גם אמא דואגת, גם אשת קריירה שאפתנית וחזקה וגם מחזיקה את הנהג הישראלי בביצים. אם יזדמן לכם לעיין במילון תחת הערך הארכאי "אשת קריירה", סביר שתמצאו את תמונתה של רובינשטיין. בהמשך ניתנת לנו הצצה לביתה של רובינשטיין, שם מציגים היא ובעלה את הנגטיב למשפחה האמריקאית של שנות החמישים: אמא עושה קריירה, מביאה את הכסף וחוזרת מאוחר הביתה. אבא אחראי למשק הבית, לגידול הילדים ולמילוי כל רצונותיה של אמא. דווקא בסצינה הזו, שנראית אותנטית לחלוטין, נחשפת האמת של רובינשטיין: היא לא סופרוומן, היא לא מצליחה לג'נגל בין שתי הספירות, היא בחרה באחת - בסנגוריה הציבורית, וזו זכותה. פישביין, שמנסה ללחוץ בדיוק על היבלת המוכרת הזאת, מצליחה להוציא מהמרואיינת שלה את החומר המוכר והצפוי: היא מתגעגעת לילדים, הם גודלו על ידי מטפלות וכו'.

נראה כי פישביין ודולב יצאו לנפץ מיתוסים ולפרק קלישאות אך ידן לא צלחה, לא בפרק הראשון לפחות. רובינשטיין מצטיירת כדימוי הראשון שעולה לראש עם הישמע צמד המילים שעדיין מאיימות כל כך על רבים בחברה בה אנו חיים: אישה מצליחה. היא קצוצת שיער, מחודדת פנים, שחצנית שמנסה להצטנע יתר על המידה, קשוחה, חזקה ועניינית. בכל אלה אין ולו טיפה של טעם לפגם, וחלילה לו למי שיאמר שיש. אלא שפישביין לא הצליחה להוציא ממנה תובנות חדשות שייטיבו לבאר מי הן אותן נשים ומה מניע אותן. ייתכן שאופיה של רובינשטיין, שנמנעה מהתערטלות נפשית ומחשבתית, ההכרחית ביצירה תיעודית מהסוג הזה, היא שעמדה בדרכן של פישביין ודולב. אך ייתכן שהן עצמן שבויות במעגל הסגור הזה ששדה המשמעויות שלו הוא מצומצם למדי. בפרקים הבאים צפויות לככב אלה גוטמן, ציפי פינס, אורנה ננר ואחרות, מעניין יהיה לבדוק אם דווקא מהן תבוא הבשורה.