פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קרלו שטרנגר, "העצמי כפרויקט עיצוב"

      איריס הפכה מילדה מפוחדת לברמנית נחשקת בת"א. שיעור בפסיכולגיה מתוך "העצמי כפרויקט עיצוב" של קרלו שטרנגר

      שינויים במטרת הטיפול האנליטי

      דומה שהתרבות העירונית המערבית הפכה את העצמי לאתר ניסויים. פרשנים כמו הפילוסוף הגרמני פיטר ס?לוט?רד?ייק (Peter Sloterdijk, 1996) והסוציולוג הגרמני פיטר גרוס (Peter Gross, 1999) טענו, שדרישתו של ניטשה כי האדם ייצור את העצמי שלו ולא יסתפק רק במציאתו, נעשית במהירות אתוס שולט. מפ?ירסינ?ג דרך סאדו-מאזו, מסמים מרחיבי-תודעה ועד להמצאת צורות חדשות של טקסים וחוויות דתיות, נראה שהכפר הגלובלי הופך למרחב שנערכים בו ניסויים אינסופיים. הכרזתו הפוסט-ניטש?א?נית של פו?קו (Foucault, 1984), כי יש להתייחס אל העצמי כאל יצירת אמנות בהתהוות, היתה ל?כ?לל המקובל וחדלה להיות תביעה חריגה. פרק זה מנסה לחקור את תוצאות הרעיון הזה מבחינה קלינית ותיאורטית.

      הפסיכואנליזה מראשיתה קיימה יחסים דיאלקטיים עם הנורמות של מעמדות-הביניים בתרבות המערבית. מצד אחד, היא מילאה תפקיד חתרני, במיוחד בתחילת דרכה. זיגמונד פרויד החדיר לפסיכיאטרייה רעיון שהיה מרכזי בחשיבה הרומנטית של המאה התשע-עשרה. החיים הרגילים מעניינים יותר, גדושי עימותים פנימיים ואפלים יותר מכפי שהניח סיפור-החיים הנורמטיבי של זמנו: יש דרמה בחיי היום-יום, גם אם חלק גדול ממנה אינו מודע. במהלך השלב האדיפלי, כולנו אמורים לחוות תשוקה אסורה, דחפים רצחניים, ומפגשים כואבים עם מגבלות חברתיות.

      ועם זאת, פרויד אימץ את עיקרי האמונה של תפיסת החיים הבורגנית. חיי תרבות תוחמים את הדרמות האלה בגבולות הלא-מודע. לעבוד ולאהוב - זה המרב שבני אדם יכולים לבקש. רק אנשים נוירוטיים אינם מצליחים להכיל לחלוטין את הזרמים התת-קרקעיים האפלים האלה, ולכן הם מציגים אותם מבלי דעת בסימפטומים. עבורם, הפסיכואנליזה יכולה להפוך סבל היסטרי לאומללות יומיומית.

      פסיכולוגיית האגו בארצות-הברית לימדה את האמריקנים, כי מתחת לתמונה היפה והמסודרת של אנשים טובים המנסים לבנות לעצמם חיים, עדיין אפשר למצוא את הדרמה הפרוידיאנית. למרות זאת, היא השלימה עם העובדה, שהצלחה כלכלית ובניית משפחה הן המטרות העיקריות בחיים. לכן, במשך עשרות שנים, בריאות נפשית הוגדרה כשילוב בין אוטונומיה להסתגלות.

      חוגים אחדים תקפו מטרה זו בשנות השישים והשבעים, כשהתרבות המערבית החלה לראות בהסתגלות לחברה הבורגנית דבר המפחית מערכם של בני-אדם, והפסיכואנליזה הגיבה לשינוי. האידיאל הבורגני התרחק בהדרגה מרעיון ההסתגלות המוצלחת והשמירה על המעמד החברתי כהגדרה של החיים הטובים, ובמקביל, אידיאל האדם שעבר אנליזה מלאה ומוצלחת הוחלף, ועל מקומו באו מושגים דומים יותר לתפיסה הרומנטית של טבע האדם (Strenger, 1989, 1997c).

      שנות החמישים הביאו עמן ניסוחים חדשים של מטרות חדשות. הפסיכולוגיה ההומניסטית ראתה במימוש העצמי את עיקרו של הטבע האנושי. בתחום הפסיכואנליזה, ו?ינ?יקוט (Winnicott, 1960) דיבר על ה"עצמי האמיתי" המבטא את עצמו במחווה הספונטנית. ב?ול?אס (Bollas, 1989) עשה ניסיון אמיץ לפתח את מטאפורת העצמי האמיתי של ויניקוט ולעשותה עמוקה ומפורטת יותר, כשדיבר על עיבוד ושכלול "האידיום האישי" של המטופל.

      בצרפת נדחה רעיון ההסתגלות בידי תיאורטיקנים בעלי נטייה אקזיסטנציאליסטית. לקאן (Lacan, 1978) פשוט תיעב אותו. בעיניו, הדגש של פסיכולוגיית האגו על התפקוד מרחיק ומנכר את הסובייקט מעצמו. נורמליזציה אינה מטרה ראויה, לדעתו, לחייהם של בני-אדם. במקום זאת, הוא הניח בצד את אידיאל הסובייקט המסוגל להכריז על תשוקותיו, והדגיש את הממד הטראגי של הקיום האנושי.

      גם בארצות-הברית התרחשו שינויים. פסיכולוגיית העצמי של ה?יינ?ץ קוהו?ט (Heinz Kohut, 1977) שילבה לתוך הפסיכואנליזה ערכים הומניסטיים של מימוש עצמי. מבחינות רבות, השינויים שהתרחשו בפסיכואנליזה האמריקנית שיקפו את ערכיהם של בני דור ה"ב??ייב??י ב?ו?ם" הליברליים: לא די בכך שתשתלב; העיקר שתמצא את "קולך האמיתי" ותקיים עם הזולת יחסים אותנטיים. דור חדש של אנליטיקאים אמריקנים, רובם פסיכולוגים ולא רופאים כפי שהיה מקובל לפני כן, שהושפעו מהתמורות החברתיות והתרבותיות של שנות השישים, דחה אף הוא את רעיון ההסתגלות.

      במרכזו של חלק גדול מהחשיבה התיאורטית האמריקנית נמצאת היכולת להכרה אינטר-סובייקטיבית. פסיכואנליטיקאים התייחסותיים מדברים על העש?רת הסובייקטיביו?ת של המטופל (Mitchell, 1993), או אפילו על היכולת לחיות וליהנות מהקצוות הקיצוניים של החוויה הרגשית (Eigen, 1998). הסתגלות ונורמליזציה נראים היום כמטרות שטוחות ונטולות משמעות לאנליזה.
      דומה שלא די בהצלחה בחיים, כדי שחיים אלה יהיו בעלי ערך: בניית קריירה, התמקמות באחת הנישות המקצועיות והכלכליות המבוקשות, וקיום מערכות-יחסים מספקות, כבר אינם מספקים את הסחורה.

      שא?לתי היא, האם האידיאלים של התרבות המערבית שוב התרחקו, והאם הניסוחים "העש?רת הסובייקטיביו?ת" או "פיתוח אידיום אישי" אכן מצליחים לתאר את מה שאנשים רבים מחפשים? פרק זה הוא ניסיון לחקור נטייה המאפיינת אנשים החיים בתקופה המודרנית-המאוחרת, שהיא בעת ובעונה אחת אפלה יותר, קיצונית יותר ומלהיבה יותר מכפי שמשתמע מן הניסוחים הללו.

      ס?לוט?רד?ייק (1996) וגרוס (1999) טוענים שאנשים בתקופה המודרנית-המאוחרת זקוקים למגע עם מה שפו?קו כינה "חוויות-קצה": מוות, שיגעון, מיניות חסרת מגבלות; ודומה כי מפגשים עם הקצוות המסוכנים יותר של הקיום היו לתנאי מוקדם בעיני כל מי שמבקש לחיות חיים מלאים.

      אפשר לטעון ובצדק, כי תמיד היו אנשים שביקשו לחצות את המגבלות האלה. חוקרי יבשות, מטפסי הרים, הרפתקנים מיניים (שכונו פעם ל?יב??רטינים), ואנשים המתנסים בסמים, אינם תופעה חדשה. בוד?ל?ייר וד?ה ק?ווינ?ס?י כתבו בהרחבה על סמים במאה התשע-עשרה. ג'יאקומו ק?ס?נובה מילא אחד-עשר כרכים בעלילות הרפתקאותיו המיניות. מקולומב?ו?ס ועד צ'ארלס לינד?ב??רג, תמיד היו אנשים שסיכנו את חייהם בכיבושים הרפתקניים.

      אך בחוויה הבורגנית, הניסויים בעצמי של המאה התשע-עשרה והמאה העשרים נחשבו יוצאי דופן. ליתר דיוק, החוויה הבורגנית נטתה לדחוק התנסויות שכאלה לשולי החברה. מצד אחד, קטגוריית הבוהמיין שהתפתחה במאה התשע-עשרה סיפקה את התוכן לדרמות, שהבורגנו?ת אהבה לקרוא עליהן בספרים (הגברת עם הקמליות של דו?מא) או לשמוע ולראות על הבמה (האופרה "לה טרוויאטה" של ו?רדי העלתה דמעות בעיני רבים). מצד שני, עדיף היה לפלרטט עם חוויות-קצה דרך סיפורים בדיוניים על חייהם של אחרים. הבוה?מה היתה גם מושא לקנאה; החיים על הקצה היו כל-כך הרבה יותר מעניינים (ולכן נושא מועדף בספרות) מהחיים המחניקים בתוך הגבולות המהו?גנים. למרות זאת, מטרת הבורגנות עצמה היתה להשלים עם המשמעת הדרושה כדי להישאר בתוך גבולות אלה.

      ההשערה שאותה אני בוחן כאן היא, שמשהו השתנה ביחסיה של התרבות העירונית בת זמננו עם רעיון הניסויים-בעצמי. נראה כי סיפורי החיים הנורמטיביים של שכבות רחבות במעמדות-הביניים העירוניים בעולם המערבי יוצרים מערכת-יחסים שונה עם הניסויים-בעצמי. תפיסות מוקדמות הניחו כי במסלול החיים הרגיל קיימת תקופת-דחייה, המפרידה את הילדות מהבגרות. גיל ההתבגרות היה תקופה שבה מותר לאנשים צעירים (ואף ציפו מהם) להתנסות ולבדוק אפשרויות שונות, במהלך הניסיון להגדיר את זהותם מול משפחתם. אחר-כך ציפו מהם למצוא את מקומם בחברה ולהלך במסלול חיים צפוי פחות או יותר: נישואין, משפחה, קריירה, ולאחר מכן הזדקנות, פרישה ומוות.

      הראיות מצביעות על כך, שנסיינות זו היתה למרכיב בציפיות החיים הנורמטיביות בתקופה המודרנית-המאוחרת. נשתמש במונחים של הפילוסוף הגרמני פיטר ס?לוט?רד?ייק (1996), ונאמר כי האדם המודרני-המאוחר עסוק בניסויים אינסופיים בעצמי. חיים בלא ניסויים כאלה הם חיים שלא חיו אותם במלואם. מה שהיתה פעם זכות השמורה ליחידי סגולה ומושא לקנאה והערצה מצד אחד, ונידון לשוליו?ת מצד שני, היתה עתה לחלק מתרבות הזרם המרכזי. או ליתר דיוק, קיים מגוון של תת-תרבויות הנותנות רשות ואישור לעריכת ניסויים שונים בעצמי, המקובלים כחלק לגיטימי מהחיים העירוניים.

      במקום אחר (Strenger, 1999) חקרתי את הרעיון, שלפיו סבלם של רבים הפונים לטיפול אנליטי נובע מהתחושה, שהאינדיבידואליו?ת שלהם פגומה. הם רוצים להרגיש בעלו?ת על חייהם. הם רוצים להרגיש שהם עיצבו את חייהם בהתאם לתשוקותיהם, ושלא נכפה עליהם לחיות בתוך מגבלות שלא הם בחרו. נראה כי שאיפה זו לבעלו?ת, ל?תחושה שיצרת את עצמך מתוך חופש בחירה, הולכת ותופסת מקום בולט יותר בתרבות העירונית המודרנית.

      איריס: החיפוש אחר הסגנון הנכון

      איריס הגיעה אלי לראשונה כשהיתה בת 21. היא היתה בחורה נאה בעלת שיער חום ומבנה גוף בינוני; היא נראתה לי בחורה רצינית מאוד. היא התייחסה אלי בכבוד רב ועשתה כל מאמץ להיות פתוחה ולשתף פעולה. היא שמעה אותי פעם בהרצאה, וכעת קיוותה שאוכל לעזור לה.

      הבעיה שלה? זה שנתיים יש לה חבר, שמו איציק, גבר צעיר המבוגר ממנה בשש שנים. הוא היה פיקח מאד, ולדעתו גם צודק בכל דבר כמעט. במיוחד היו לו דעות נחרצות מאד על-אודות הפגמים באישיותה של איריס, והוא הטיף לה ארוכות בנושא. איריס ניסתה באורח נואש להשביע את רצונו; היא הרגישה שהביקורת שלו מוצדקת ושהיא אינה די רצינית, מסורה או ממוקדת. היא השתוקקה למעט חמימות מצדו, אבל הדבר נראה היה בלתי-אפשרי. במקרה הטוב היה ביניהם מעט סקס, אבל גם מזה לא היה די.

      איריס היתה בתם של הורים ישראלים, שהזדהו מאוד עם ערכי היסוד של המדינה. אביה עבד קשה והיה מסור לחלוטין לעיסוקו, אשר הביא למשפחתם רווחה כלכלית. אמה היתה אישה חמה, אך מרוכזת בהנאותיה הקטנות, ולא ממש בהישג ידה של בתה. לאיריס היה אח המבוגר ממנה בשמונה שנים, שהזדהה מאוד עם הוריו. אפשר לומר שיחסו לאיריס היה הורי, ומגיל צעיר היא התרגלה להטפותיהם של אביה ואחיה. אמה נטתה להסכים אתם אבל לרוב לא התערבה, כל זמן שלא באו אליה בדרישות כלשהן. רוח הדברים היתה, שאיריס צריכה לעבוד קשה ולהיות עצמאית, ולא לצפות מאחרים לשאת עבורה בנטל.

      איריס מיהרה לעשות את החיבורים: מגיל צעיר היא היתה מורגלת להימצא בעמדתה של הילדה הקטנה, אשר גברים מטיפים לה ונוזפים בה על הפגמים באישיותה. בחווייתה הבסיסית, היא לעולם אינה עומדת באמות המידה המצופות ממנה, ועמדתה הקיומית היתה המאמץ שאין לו סוף לנסות לעמוד בציפיות. איציק התאים בדיוק לתבנית שיצרו בנפשה אביה ואחיה: די היה לו לקחת את תפקיד המבקר הידען כדי לעורר בתוכה את הילדה הקטנה שרוצה לר?צות ולספק. מסיבות השמורות עמו, איציק דבק בתפקיד זה, והרקע הביוגרפי של איריס א?פשר לו להתמיד בו בקלות.

      בתוך כחצי שנה מתחילת עבודתנו יחד, איריס החלה להרגיש כעס אדיר כלפי הוריה וכלפי החבר שלה. היא החלה סוף-סוף לערער על התפקיד שליהקו אותה לאמץ: הילדה הקטנה שלעולם אינה עומדת בציפיות, המשתוקקת להשביע את רצונם של גברים ידענים. היא החלה להתעמת עם איציק ולפקפק בעמדתו הסמכותנית. בשלב מסוים היא אמרה לו, שאם הוא אינו מסוגל לקיים מערכת-יחסים שוויונית יותר, היא תעזוב אותו. בהתחלה הוא ניסה להיענות לה, אבל תוך זמן קצר התברר שהוא אינו מסוגל לקיים מערכת-יחסים שאין לו בה עמדת כוח כלשהי.

      לאחר מספר עימותים כואבים והתלבטויות ממושכות, איריס הגיעה למסקנה שאין לה ברירה אלא לעזוב אותו. לאחר חודשי א?בל אחדים (היא אהבה אותו, למרות הפגמים באישיותו), היא החלה להרגיש כמו פרפר שהשתחרר סוף-סוף מקליפת הגולם שלו. הליכתה נעשתה גמישה וקלילה יותר, הלך-רוחה עליז יותר. היא הצליחה בלימודיה בפקולטה למשפטים, סטודנטים חיזרו אחריה, והיא חשה שעבודתנו המשותפת תמה. אני הרגשתי שהתרחשה מידה משמעותית של אינדיבידואציה, ושלחתי אותה לדרכה בלחיצת יד חמה ואיחולים לבביים לעתיד.

      שלוש שנים לאחר שסיימנו את מה שהתברר כפרק הראשון בטיפול שלה, היא התקשרה אלי שוב כדי לקבוע פגישה להתייעצות. פתחתי את הדלת - והייתי המום! לחדר נכנסה בחורה עם שיער בצבע בלונד-פלטינה, לבושה במכנסי ג'ינס צמודים, עגיל בטבורה (תוכלו להסיק מכך על אורך הגופייה שלה). גופה נראה כמו גוף של מורה טיפוסית למחול אירובי, ובנוסף לכל, היה לה שיזוף מושלם.

      הפגישה הראשונה היתה, כמובן, פגישת התעדכנות. איריס סיימה את לימודי המשפטים, אך בינתיים דחתה את ההצעות שקיבלה להתמחות. היא פשוט לא היתה מסוגלת לדמיין את עצמה יושבת במשרד עורכי-דין 12 שעות ביום, ואחר-כך עוד לומדת למבחני הל?שכה. אולם הסתייגותה מן הרעיון של הקריירה המשפטית נבעה מסיבות עמוקות יותר מהרתיעה לעבוד 12 שעות ביום. איריס החלה בחיפוש, שנגע בלב תחושת הזהות שלה. בשנה האחרונה ללימודי המשפטים היא השיקה שני פרויקטים. היא נרשמה לקורס הב??ר?מ?נים הנחשב ביותר בתל-אביב. והיא תכננה להיות אחת הב??רמ?ניות המדהימות ביותר בעיר. כדי לעשות זאת, היא החלה בתהליך עיצוב גופה לקראת התוצאה הרצויה.

      הב??רים בישראל, ובמיוחד בתל-אביב, שונים מאד באופיים מאלה שבארצות-הברית ובאנגליה. שמתי לב כי בעיני אמריקנים רבים, המונח "בר" מעורר אסוציאציות של אנשים בודדים שבאים להשתכר, ואילו הב??רמ?ן נחשב לאדם מבין ורגיש, המספק את האלכוהול וממלא את הצורך באוזן קשבת. אין דבר רחוק יותר מהמציאות בב??רים התל-אביביים. רובם דחוסים באנשים צעירים, והמתח הארוטי תלוי ועומד באוויר. אבל אין זו אותה האווירה כמו בב?ר-פנויים-פנויות אמריקני. למרות שחלק גדול מהפעילות קשור בהיכרויות לצורך יחסי-מין מזדמנים, יש באווירה משהו עליז יותר ופחות נואש מאשר ב"פ?יק-א?פ?" טהור. הב??רים הטובים ביותר בתל-אביב הם מקומות שבהם חוגגים את החיים, את היופי, וכמובן גם את מגוון החוויות הארוטיות האינסופי.

      וזה מוביל אותנו ללב ההתרחשות: הב??רמ?ן. ב??רמ?נים רבים בתל-אביב, גברים ונשים כאחד, הם בעלי מראה חיצוני מהמם. רובם בשנות העשרים לחייהם, לרבים מהם גוף מושלם ותנועות זורמות וחלקות. ההילה הארוטית שלהם היא במקרים רבים גורם מרכזי המשפיע על אווירת הבר. הב??רמ?ניות (מכאן ואילך אדבר רק עליהן) הן במובנים רבים מלכות הלילה. הן מרגישות שכאשר הן עומדות מאחורי הבר, הן נמצאות בממלכה משלהן. עיני הלקוחות מלטפות אותן, והן יודעות שרוב הגברים חושקים בהן. מעט מאוד גברים ינסו להתחיל אתן, כי הם יודעים שהתחרות קשה. אלה שמנסים לעשות זאת מתוך תמימות אגבית, לומדים במהרה שהברמנית היא מחוץ להישג ידם: הם מסולקים כמו זבובים, עם לא יותר ממבט מזלזל האומר, "איך בכלל חשבת שיש לך סיכוי?"

      הברמנית היא המלכה, משום שהיא זו שבוחרת במי שהיא רוצה. במובן מסוים, אין לה תחרות. רוב הנשים האחרות שיושבות בבר אינן במרכז מבחינה פיזית - ואפילו אם הן יפות ומושכות, הברמנית נמצאת בעמדה ייחודית, בהיותה במרכז תשומת-הלב. היא נמצאת בעמדת כוח, משום שבתפקידה הרשמי היא אינה חייבת לאיש מהגברים דבר כאישה. כיוון שלברמנית השפעה עצומה כל-כך על אווירת הב??ר ועל הצלחתו (גברים רבים יחזרו שוב ושוב בתקווה הקלושה שבפעם הזו הם יזכו בחסדיה), בעלי המקום יקפידו לבחור את הברמנית על-פי הופעתה החיצונית, ההילה הארוטית שלה ועוצמת אישיותה (דרוש לא מעט כוח כדי להתמודד עם תשומת-לב רבה כל-כך, בתוך הבהלה והטירוף של העבודה עצמה). לפיכך, השגת משרה באחד הב??רים היוקרתיים יותר היא מטרה נחשקת בעיני הרבה נשים צעירות בתל-אביב; מלבד הכנסה נאה, עצם העובדה שהן יכולות לומר "אני עובדת בב??ר ב- X" פירושו שהן שייכות לקבוצה המובחרת של האנשים היפים, מושא לתשוקת העיר כולה.

      כשאיריס סיפרה לי באיזה בר היא עובדת, לא יכולתי להימנע מלהשמיע שריקת התפעלות. היא קיבלה את המחמאה בחינניות ובגאווה.

      איזה מהפך היא עברה! איזה הבדל בין הנערה הרצינית והעצורה, הלהוטה להשביע רצון ולכבד שאותה הכרתי לפני כמעט ארבע שנים, לבין האישה הצעירה, הקורנת והבטוחה בעצמה, שחלצה כעת את נעליה וקיפלה את רגליה תחתיה בנינוחות גמורה.

      אבל ראשית היה צורך לטפל בכמה שאריות מהעבר. התברר כי זה שלושה חודשים היא נמצאת במערכת-יחסים, הדומה בצורה יוצאת דופן לזו שהיתה לה עם איציק לפני ארבע שנים. למרבה האירוניה, התברר שקובי, חברה החדש, אפילו עבד משך זמן-מה באותה חברה שבה עבד איציק. היתה בסיפור תחושה ברורה של "ד?ז?'ה וו?". לקובי היה אותו סגנון של עליונות מתנשאת. הוא היה מוכשר, שקוע בעצמו, ומשוכנע שזכותו לח?ל?ק ציונים לתכונות אישיותה של איריס. בתוך שלושה חודשים של עבודה, שבהם המשכנו לטפל בסוגיות שטופלו בשנת הטיפול הראשונה, היא היתה מסוגלת לעמוד מולו ולהתעמת אתו. עד מהרה הגיעה למסקנה שהיא נפלה שוב לתוך אותה מלכודת, והחליטה להיפרד מקובי.

      זמן קצר לאחר מכן, איריס התחילה לנצל במלואו את מעמדה החדש כמלכת הלילה. יום אחד היא הוזמנה למסיבה, שידעה כי תפגוש בה את קובי. כיוון שהיתה עכשיו מקושרת היטב בתוך רשת הברמנים בעיר, היא חקרה מעט את השטח ותוך זמן קצר סידרה לעצמה כבן-לוויה את אחד מעמיתיה, אותו נכנה למען הפשטות בשם "הא?ל היווני" (וכך נחסוך את הצורך לתאר את מראהו). "הא?ל היווני" ידע היטב שהערב מיועד לסגירת חשבונות, והיה מוכן ומזומן למלא בו את תפקידו.

      איריס, שאימוניה במכון הכושר כללו לא מעט ריקודי ג'ז, התמקמה תוך זמן קצר במרכז רחבת הריקודים. עם שיתוף פעולה להוט מצד "הא?ל היווני", היא הצליחה למקד את עיניהם של כל הנוכחים במופע אלגנטי של תנועה וזרימה ארוטית. מזווית עינה היא וידאה שקובי (שבעצמו לא נראה רע, אבל לא התקרב בכלל ליופיו של "האל היווני") נראה רמוס למדי ומדוכא. הוא עזב את המסיבה זמן קצר לאחר מכן. להשלמת הערב, היא ו"האל היווני" הגיעו למסקנה כי נהנו מריקודם המשותף מספיק כדי לסיים אותו במיטה, שם התברר כי ביצועיו של "האל היווני" אינם נופלים מיופיו.

      איריס היתה כעת במרכז חיי הלילה של תל-אביב. היא הוזמנה למסיבות החמות ביותר, היתה מוקפת במעטפת מגוננת של "אלים יוונים", וההילה הארוטית ליוותה אותה גם מחוץ לב??ר ובכל העיר. כיוון שהיה ברור לכל עד כמה היא מבוקשת, היא היתה מתחילה לפעמים עם בחורים שעניינו אותה מתוך עמדה של כוח. חיי המין שלה היו מגוונים ומהנים. את ימיה בילתה בעיקר בשינה ובהתאוששות מהשפעת הלילות הארוכים, שהיו ספוגי אלכוהול וניקוטין לא פחות משהיו רוו?י?י תענוגות ומין.

      אבל אט-אט חשה כי משהו אינו לגמרי כשורה בגן-העדן של לילות תל-אביב. חלק מהגברים שאתם בילתה את הלילה התגלו כאנשים מעניינים; חלקם אפילו עשו רושם של בני אדם הגונים. ולמרות זאת, כולם נעלמו במהירות - לרוב אחרי לילה אחד, לפעמים אחרי קצת יותר. מה לעזאזל קרה?

      עלו בי תהיות לגבי דפוס חיי המין שלה. היא נהנתה מהמין עצמו, אבל האם באמת הזמינה את הגברים למיטה בלילה הראשון, רק לשם הנאה? או שהיה טמון כאן סוד עמוק יותר? חשבתי שאולי היא מרגישה, שמכיוון שהיא נראית כל-כך טוב, ומכיוון שהיא בטוחה ביכולותיה המיניות, היא בוחרת במה שנראה לה ההימור הבטוח ביותר. בהדרגה צצה ועלתה בראשי השערה: אולי פחדיה הישנים של איריס, שהיא "לא מספיק טובה", לא נעלמו לגמרי. אולי איריס עדיין פוחדת שהיא לא מספיק מעניינת, אינטליגנטית ו"מפותחת". הפחד הזה הוסתר היטב מאחורי הצלחתה כאישה.

      אולם למרבה הפרדוקס, האסטרטגיה שלה השיגה תוצאה הפוכה. כבר פגשתי בעבר את הצירוף המסוים הזה אצל כמה מטופלות: נשים צעירות יפהפיות, שהיו להן יחסים בעייתיים בעבר עם אביהן, ומיהרו להיכנס למיטה מחשש שמא יזרקו אותן. בהתחשב בפסיכולוגיה הגברית, השיטה הזו נוטה להשיג תוצאות הפוכות: הנשים מקוטלגות כבילוי ללילה אחד, והגברים לעולם אינם מתקשרים אליהן שוב.

      וכך, בהתקף של התלהבות-יתר טיפולית, ניסיתי לשכנע את איריס להסכים לחוזה טיפולי שיחייב אותה לא לשכב עם אף גבר לפני שנפגשה אתו לפחות חמש פעמים. השתמשתי בעבר בטקטיקה הטיפולית הזו עם מטופלות אחדות שהיו לכודות בדינמיקה דומה. זה עבד היטב, מסיבה פשוטה: המטופלות גילו שגברים לא בורחים, גם אם הן לא שוכבות אתם מיד. תגלית זו נתנה לכמה נשים הזדמנות לחשוב מחדש על הדימוי-העצמי שלהן, שלפיו אין להן מה להציע מלבד מין.

      בפגישה שלאחר מכן היא התיישבה במקומה, הביטה בי בזעם ואמרה, "כמעט לא באתי אליך היום. ממש עמדתי לשלוח לך צ'ק ולהגיד לך שהטיפול נגמר. פישלת לגמרי בפגישה האחרונה. לא הקשבת; רק הרצית? לי את התיאוריות שלך וניסית להכריח אותי לקבל את ההשקפה שלך".

      איריס היתה כועסת ופגועה. התברר שהיא חוותה את הרצון שלי לסייע לה לשקם את הערכתה העצמית, לא כהגשת עזרה, אלא כניסיון מתנשא לכפות עליה את ניסיון החיים והידע שלי, הגדולים כביכול משלה. בעודי נלחם בדחף שלי להתגונן, ניסיתי הפעם לנהוג בדרך הנכונה. הקשבתי ובחנתי את הדרך שבה חוותה אותי. בהדרגה הבנתי שהיא חוותה אותי כמישהו שאינו שונה בהרבה מאיציק, מקובי, ובסופו של דבר מאביה. הייתי עוד אחד בסדרה של גברים, שעל-פי התנסותה וניסיונה נוטלים ממנה את הזכות לד?עה, למחשבה ולנשמה משלה.

      רק לאחר שחקרנו את חווייתה לעומק ובצורה מפורטת, סיפרתי לה את הסיפור כפי שהוא נראה מהצד שלי. הודיתי שבאותה פגישה מסוימת אכן הייתי משוכנע שאני יודע בדיוק מה נכון בשבילה. למרות שכוונתי המודעת היתה טיפולית, ברור שנפלתי למלכודת של הגשמה לא-מודעת במעשים של תגובת ההעברה-הנגדית. ברגע שהקשר הטיפולי שוקם, אמרתי לה כי למרות שאין כל ספק שטעיתי, יש לנו מה ללמוד מזה. בהדרגה זכינו לתובנה רבה יותר על-אודות הדרכים שבהן היא דרבנה אותי להיכנס לעמדה, שבה הפכתי לגבר הדואג, אך הידען מדי, המסביר לה מה טוב בשבילה.

      באורח לא מפתיע, החקירה האינטר-סובייקטיבית הזו התבררה כפורייה יותר מהניסיונות הקודמים לקיים אנליזה של דפוס ההתנהגות שלה עם גברים. למרות שמערכת-היחסים שלה אתי היתה שונה מאוד בפרק השני של עבודתנו הטיפולית, עדיין נותרה תחושת המסר הסמוי, שלפיו אני הגבר הסמכותני שאותו היא מנסה לספק ולהרשים.

      מעניין לציין כי בשני שלבי הטיפול, לא היה בהעברה ובהעברה-הנגדית ממד ארוטי, במיוחד לאור העובדה שהחוויה הארוטית תפסה מקום מרכזי כל-כך בשיחה. תהיתי יותר מפעם אחת אם לקיתי בעיוורון בנקודה זו, או שמא איריס ואני שיתפנו פעולה כדי להימנע מהנושא. נדמה לי שההסבר שונה. הנושא המרכזי שאיריס הביאה לטיפול לא היה המיניות שלה. התחום הארוטי היה דווקא אחת הבמות, שעליהן החיפוש שלה אחר הכרה כסובייקט אוטונומי קיבל ביטוי מעשי בחייה. הנושא המרכזי בהעברה התמקד בחיפוש שלה אחר הכרה מצד דמויות סמכות גבריות. במובן זה, היא ממחישה את הטענה של בנג'מין (Benjamin, 1989) כי בחברות הנשלטות על-ידי גברים, נשים מרגישות שהאב הוא זה שמגלם את הסובייקטיביות, בעוד הא?ם נחווית כמי שאין לה יכולת פעולה וסובייקטיביות מלאה. האב הוא הנציג של העולם החיצוני, בעוד האם היא אובייקט מספק-צרכים.

      הצורך ההתפתחותי העיקרי של איריס היה לזכות בהכרה כסובייקט וכבעלת יכולת פעולה אוטונומית ובעלת ערך. אני מאמין שההעברה-הנגדית שלי היתה ניסיון למלא את הצורך ההתפתחותי הזה. הבעיה היתה, שכאשר נכנסתי באופן פעיל לתפקיד ההורי במקום לחקור את הצורך שלה בהכרה זו, נפלתי למלכודת של גילום דמות הסמכות, שיש לה לכאורה מונופול על מתן הכרה.
      נקודת המפנה הגיעה כשאיריס פרצה מתוך תבנית זו ועימתה אותי עם הטעות שלי. באותו רגע, היא חדלה למקם אותי בעמדה של בעל הסמכות הבלעדית, ויצרה עמדה של הדדיות. לאחר שהבנתי את טעותי, קיבלתי את הביקורת ועברתי לעמדה של חקירה משותפת, ואז הצלחנו סוף-סוף לבסס מערכת-יחסים של הכרה הדדית בין סובייקטים שווים (Benjamin, 1995), אשר עזרה לה לכונן את עצמה כסוכנת אוטונומית. הדו-שיח שלנו נעשה פתוח יותר וגם הומוריסטי יותר. כיוון שהיא הרגישה נינוחה יותר, ופחת הצורך שלה להיות "הבת הטובה" הזקוקה לאישורי, יכולנו לצחוק על הדרכים שהוליכו את שנינו למלכודת; למלכודת שהיא נלכדה בה פעמים רבות כל-כך בחייה.

      בעוד משהו ביחסיה עם גברים החל להשתנות ברמה עמוקה יותר, איריס עדיין התמודדה עם השאלה כיצד היא רוצה לחיות את חייה. היא היתה תלויה פחות מבעבר בכוחותיה הארוטיים החדשים, והשימוש שלה בכוח זה התרכז עתה יותר בשירות משאלותיה האמיתיות ונשלט פחות בידי חרדותיה. אבל ההתלבטות שלה כיצד לחיות טרם הסתיימה. היא אף התגברה: מצד אחד, היא לא היתה בטוחה שהיא רוצה להמשיך להיות שקועה בחיי הלילה של תל-אביב במידה שהיתה מעורבת בהם כעת. היא התחילה לברר אפשרויות לעבודה בתחומים שונים. גם לא היה זה מובן מאליו שהחלופה לעבודה בב??רים היתה עבודה כעורכת-דין. התברר שהביטחון העצמי החדש שגילתה בתוכה משתלב יפה עם כישוריה האינטלקטואליים. בזכות האינטליגנציה שלה, עצמאותה ויכולתה ההולכת וגדלה ליצור מגע פתוח עם אנשים, הוצעו לה משרות בכלכלה החדשה שבהן לא היה לה כל ניסיון קודם.

      זה היה השלב שבו היא הרגישה כי היא רוצה לראות כיצד תסתדר בכוחות עצמה. היה עלי להיאבק ברגשותיי האבהיים. הרגשתי שאולי אוכל לעזור לה עוד. אבל הפעם, במקום לתת לרגשותי להשתלט עלי, שוחחתי אתה עליהם. המסקנה היתה, כי למרות שנותרו עוד שאלות רבות כל-כך, איריס מרגישה שהיא רוצה להתמודד אתן בעצמה ושהיא מסוגלת לעשות זאת לבדה.

      איריס התקשרה אלי מאז כדי לעדכן אותי. היא מצאה כיוון חדש המשלב בין קווי אישיותה השונים בצורה מספקת מבחינה אישית, וגם נראה מבטיח כקריירה חדשה.

      ד"ר קרלו שטרנגר, "העצמי כפרויקט עיצוב" (עם עובד)