דומה שיש מעט להגיד על "סודות בים הכחול" - מן מעשיה קיצית שעלתה במחוזותינו דווקא בסתיו. הסיבות לעלייתו המאוחרת אינן רלוונטיות אך בהחלט מדובר בסרט שהיה עשוי לאכלס את מקומו של המרענן הקייצי. מדובר בסיפור לכאורה פשוט, על ארבעה חבר'ה שחפצים לחפש אוצר מתחת למים, מוצאים דווקא שרידי מטוס, ערימות של קוק ארוזות היטב וכמובן שלל כרישים ופושעים בשביל המתח. המבנה הסיפורי הוא כזה של אגדת אבירים ומסעם בעקבות אוצרות אצטקים, דרך ערים עוינות מפגשיהם עם דרקונים קטלניים ובדרך הם ילמדו דבר או שניים על אהבה, צניעות וענווה. מובן שאלה שאינם טהורים בליבם ינשרו בדרך וייענשו.
לא מדובר בסרט בעל חזון ענק, אבל דווקא בזה היתרון שלו. ג'ון סטוקוול הבמאי אינו מתבייש להציג את מקורות ההשראה שלו, והם שלושה או ארבעה סרטים משנות השבעים. סטוקוול יודע שהכרזה על מודעות תסיר ממנו את המעמד המביך של השוואת סרטו למקורות. לכן כבר בשלב מוקדם, יש סיקוונסים ארוכים של גלישה ומשפט אחד על זקנתו של הגולש שמתייחס ישירות לדמותו של ז'אן מייקל וינסנט ב"יום רביעי הגדול", דמות אחרת עושה חיקוי משעשע של הנערה שנטרפת על ידי הכריש בפתיחת "מלתעות", ומרגע שמתחיל האקשן האמיתי אפשר להרגיש בסגנון העריכה את ההשפעה של "מלחמת הכוכבים" והשילוב הקצבי של שלל קטעי אקשן הנערכים במקביל. זה בדיוק ההבדל בין הסגנון של סטוקוול לזה של מייקל ביי, האיש שהביא את "האי", שאמור היה להיות סרט הקיץ של 2005. זו לא הבומבסטיות אלה היעדר הענווה. ביי ניסה לחמוס הישגים של במאים אחרים. וזה צרם במיוחד בסצינה שבה סטיב בושמי מדבר עם סקרלט ג'והנסן על הזיכרון שלה. היה משהו חצוף בניסיון לעורר את רגשות הצופים, כאילו ואמר הביטו איזו סצינה אינטימית וגאונית הבאתי לכם כאן. מאחר שסצינה זהה, מוכרת ואהובה עד מאוד מ"בלייד ראנר" כבר נכנסה לפנתיאון - זה פשוט לא עבד. סטוקוול, להבדיל, כאילו אומר שאינו מתחייב לחדש כאן, אלא רק לבדר, ואת זה הוא גם עושה.
סרטי שנות השבעים היו תוצאה של היציאה החבולה של הצבא האמריקני מוייטנאם. "יום רביעי הגדול" עסק בנושא בצורה ישירה וכלל סיקוונס גיוס משעשע אך מריר וביקור בבתי הקברות הענקיים - כך המאבק בגלים האימתניים הפך למטפורה על חיילים תמימים ומלחמתם בכוחות גדולים ומסוכנים, אותו הדבר נכון למאבק בכריש או למלחמת המורדים בכוחות האופל בסדרת "מלחמת הכוכבים". כל גיבורי הסרטים האלה יצאו מנצחים אבל עם אבדות ובעיקר חבולים. אצל ג'ון מיליוס ב"יום רביעי הגדול" הגיבור שהצליח לכבוש את הנחשולים הענקיים יצא מהם מנצח אבל מדדה עם רגל פצועה. את סטוקוול (גולש מצוין בזכות עצמו) זה לא מעניין. סרטו הוא תמים ואסקפיסטי ללא כל משמעות פוליטית חברתית נסתרת. ודווקא כאן מתחיל לעלות מהסרט ניחוח מעט לא נעים של מוסרנות.
אוכלת בתחת
שאלות של חטא ועונש מקבלות אצלו משמעות צדקנית. מעשה בשני זוגות, פול ווקר וג'סיקה אלבה מגלמים את הזוג היפה וכמובן התמים יותר. אליהם מצטרפים סקוט קאן המגלם עורך דין מפוקפק ואשלי סקוט - חברתו הכוסית. ברור שהצמד השני הוא החמדן, חרמן ולא בוחל בסמים, ברור שרוב הסיבוכים בעלילה קורים בגללם. שניהם יילמדו את הלקח, אבל דווקא האישה משלמת את המחיר הכבד, ולא בצדק, כשכריש נותן בה נגיסה הגונה בעכוז. היא חכמה יותר, חזקה יותר ורבת תושייה - הבגידה האמיתית באה דווקא מצד עורך הדין, כי הוא זה שבאמת מועל בערכי החברות ומסכן את חיי חבריו שוב ושוב. זו סוגיה הוליוודית רבת שנים של פחד מעוצמה נשית חופשית ומשוחררת. מי שאוהבת את החיים, אוהבת סקס חופשי וסמים, ומשתמשת במיניות שלה למטרותיה, צריכה, במושגים הוליוודיים, להיענש. לא במקרה מוצבת כאן ג'סיקה אלבה, המתרוצצת בסרט חמושה בבגד ים ועיני עגל, וכולה תמימות, ניקיון רוח וכפיים. כל עניין העונש הוא מיני ולא נעים.
זו מלכודת קלאסית הבנויה על עקרונות הוליוודים שכבר מזמן היו צריכים להיגדע, ודווקא סרט קל משקל שכזה יכול היה להגניב קול חדש ולסלול את הדרך למציאות אחרת. מצד שני מדובר בשיפור ביחס לסרטו של רני הרלין "ים כחול עמוק", שבו המדענית נאלצת להקריב את עצמה על מזבח הצדק הפואטי וגם עוברת טקס משפיל כשהיא נדרשת להתפשט בפני הכריש הרעב, בסצינה מטורפת שבה זנבו המחודד של הכריש מומשל לזקפה המטורפת ביותר בקניון עזריאלי.