פגע לו בול בפוני

במחצית השנייה של שנות ה-90, האלקטרוניקה הטהורה הגיעה למצוינות והשלימה את ה"מהפכה" של המוזיקה האלקטרונית (שלבסוף התפוצצה כמו הבועה הכלכלית של ההיי טק בתחילת העשור הנוכחי). המכשול הגדול של המהפכה, שביחד עם האקסטזי התחילה למשוך תשומת לב בקיץ האהבה המיתולוגי של 88', הייתה המעבר מהרייבים לבתים: אנשים אולי רקדו 12 שעות רצוף לטקנו ואסיד, אבל כשחזרו הביתה ונמרחו על הספה, הם רצו משהו רגוע, ואלקטרוניקה לא הסתדרה אצלם בראש עם שלווה.

סדרת האוספים הקדומה של ווארפ, "Artificial Intelligence" היתה זו שהגדירה את חוויית ה"מוזיקה האלקטרונית להאזנה ביתית", אבל רק עם "Music Has The Right to Children" של בורדס אוף קנדה, שיצא חמש שנים אח"כ, ב-1998, נגררו רבים, ביניהם גם כאלה שנשבעו בגיטרות לשארית חייהם, לתוך העולם האינסופי של המוזיקה האלקטרונית.

ובצדק, האלבום הזה (יחד עם "Richard D James Album" של אפקס טווין) הוא יצירת מופת שמסמלת את פסגת האלקטרוניקה, והצלילים שיצאו ממנו לא נשמעו כמו שום דבר שבא לפניו. המלודיות הקסומות, הסימפולים המעורפלים, הילדים שמצחקקים ברקע, והאווירה הפסטורלית אך הזויה, הציגו עולם חדש ועתידני, שדאג לשמר אשליה שהפופ של מחר כבר ישמע אחרת לגמרי.

אל תעזו לקרוא לזה "צ'יל אאוט". בורדס אוף קנדה, שהם מייקל סנדיסון ומרקוס אאווין הסקוטים, הצליחו לסחוב אחריהם אין סוף ילדי אינדי ונערות טקנו לא בגלל שאלו "הרגיעו אותם", אלא בגלל שהם יצרו מוזיקה חדשנית, מאתגרת ומעל להכל, מרגשת ומדהימה ביופייה.

אלבומם השני, "Geogaddi", שיצא 4 שנים מאוחר יותר, הראה שבורדס אוף קנדה הם פוני של טריק אחד. זה היה אמנם אלבום משובח ומעולה בכל קנה מידה, אך חוץ מאווירה אפלה מעט יותר (ומדובר פה בניואנסים), קיבלנו עוד מאותו הדבר, ואכלנו את זה כמו רעבים במחנה פליטים. זה היה טעים.

מאז עברו שלוש שנים נוספות. כמעט ולא שמענו מהם, חוץ מההוצאה המחודשת של הדמואים שלהם, ואיזשהו רימיקס פה ושם, כמו זה המרשים שעשו ל-"Broken Drum" של בק, שהבהיר שאם הם היו האחראים על ההפקה של "Guero", הוא לא היה יוצא שעמום קיצוני שכזה.

עכשיו, אחרי ציפייה ארוכה שלוותה בכל מיני גרסאות מזויפות שצפו להן ברשת והטעו רבים, הגיע על אמת אלבום האולפן השלישי שלהם, "The Campfire Headphase", שמציג את ההפקה המדויקת של בורדס, עם שפצורים שמתאימים ל-2005, ועטיפה, שבצורה מוזרה נראית כמעט כמו העטיפה של אלבום הבכורה.

אז מה בעצם שונה? הצמד פתאום הבין את מה שפורטט ו-Xela הפנימו כבר מזמן: בשנות האלפיים אין דבר יותר עממי ממחשב נייד, מה שהופך את האלקטרוניקה לסוג של פולק. ואם כבר פולק, יש לקרוץ גם למסורתיות ולהוסיף גם קצת כלים אקוסטיים - זה משתלב מעולה ביחד, זה מקנה אווירת חמימות, וחוץ מזה, זה גם מה זה אופנתי.

קצת כואב לראות את בורדס מזדנבים אחר טרנדים במקום לקבוע אותם בעצמם, אבל כשזה מגיע עטוף במלודיות הכי מקסימות שאפשר להלחין, ומלא בפצפוצים מסומפלים ושווים, אפשר להחליק את זה. מה גם שהגיטרה פה אינה מרכזית: הם לקחו אותה, סובבו אותה, מילאו אותה באפקטים, עד שבקטעים כמו "Chromakey Dreamcoat" היא כמעט ונעלמת. שמים שם לב בעיקר לסמפול הכי פשטני וקורע לב שיש: אישה מבוגרת שחוזרת ואומרת, "הייתי בערך לבד".

האסתטיקה המרשימה צצה לאורך האלבום כולו, וקטעים כמו "Ataronchronon" ו-"Slow This Bird Now" ממחישים זאת בצורה הטובה ביותר, כשכמויות רגש לא סבירות נשפכות מהם.

ב-"Constants Are Changing" הם עושים Autechre בצורה שמתעלה על המקור, "Dayvan Cowboy" הוא נוייז-אמבייט א-לה Fennesz, וב-"Peacock Tail" יש אפילו רמיזות היפ-הופיות.

יש כאן מוזיקה שמגיעה מתוך ערפל, נכנסת לאוטו, מלווה בכביש החשוך, ונמצאת ברקע גם אחרי ההתנגשות. גם כשהאוטו כבר הפוך, הנוסעים לשעבר שוהים ברגיעה לא רצויה, וכל החלקים הפנימיים של המכונית מפוזרים כמו לגו, ושיר כמו "Farewell Fire" עדיין מתנגן ברקע, כשהוא מנעים את הזמן לאותו אל אכזר שצופה מלמעלה ונהנה מהעולם הקטן והלא הגיוני שהוא יצר.

ואחרי ההתפייטות הלא נשלטת זהו, נגיד את זה ככה: חדשנות אין כאן והאקוסטיקה לא משנה הרבה. הם יכולים להשתמש בכלים חיים עד מחר, אפילו במקדחות או בסיטאר. בסוף הם תמיד יישמעו כמו בורדס אוף קנדה. גם אם הם לא התעלו על האלבומים הישנים שלהם ולא מביאים כאן בשורה חדשה, זה עדיין אלבום מיוחד של להקה מדהימה שממחזרת את עצמה בצורה יעילה ומזכירה שהאלקטרוניקה החכמה לא מתה - פשוט יש מעטים שעוד מצליחים לרגש איתה, ומעטים יותר שמסוגלים להמציא את הגלגל מחדש.

בורדס אוף קנדה, "The Campfire Headphase" (אם.סי.איי, Warp)