מלחמת אחים גם יחד

יש ב"הקרב על הבית", סרטו של אודי סגל ששודר אמש בערוץ 2, מן המתעתע. לא תמיד ברור האם המעקב אחרי גיבורי תוכנית ההתנתקות - לפני, אחרי ובמהלך - הוא תיעוד היסטורי או שמא מהדורת חדשות? מצד אחד חודשיים בסך הכל עברו מאז ביצוע ההתנתקות, ובעבור אלפי המפונים, שבימים אלה עדיין מקוששים אופציות למקום מגורים או מנסים לעבור את שלבי ההתאקלמות במקום החדש, ההתנתקות עדיין בעיצומה.

לעומתם, בקרב רוב הציבור התנדפה ההתנתקות זה מכבר, כאילו צדק הרב אליהו כשהשלה את מתנגדי ההתנתקות בהבטחה - "היה לא תהיה". דומה כי דווקא האופן הנורמלי יחסית בו התבצע מהלך כה בלתי נורמלי – בלי קשר לצדקתו - הוא שיצר את התחושה שזה לא באמת קרה. לא יכול להיות. בוודאי לא אם התכוננו להתנתקות בהתאם להנחיות של רינו צרור.

היסטורי או אקטואלי, את פנחס ולרשטיין, מראשי מועצת יש"ע, מציג הסרט כלכוד בפרדוקס תמידי: מצד אחד לכוון לנקודת הכמעט אל-חזור ביחסיהם עם השלטונות כדי לבטא את מה שראוי להגדירו כ"אסון לאומי". ומצד שני מכיוון שאין להם תודעה מגזרית אלא לאומית הם לא רוצים לכפות את דעתם בכוח אלא להתנחל בלבבות. ההתנתקות היתה בעצם שיא מתומצת ומרוכז של פעילות המתנחלים במשך כל שנות ההתנחלותיות: למשוך את החבל לכיוונם מבלי לקרוע אותו.

גם שני הגיבורים הנוספים שבחר סגל מתקשים למצוא את מקומם. האלוף גרשון הכהן, בן למשפחה דתית-לאומית, שנאלץ לפקד על מבצע חייו בניגוד לערכים עליהם חונך. והמתנחל אריק הרפז, ששכל את בתו באחד הפיגועים ונאלץ להתמודד עם הצורך לפנות גם את המצבה שלה.

סגל הכין סרט טוב. אטרקטיבי. לא רק משום שהיה מאוזן – המתנחלים הם לא הרעים והחיילים הם לא הטובים; גם לא להיפך - אלא גם, למען האמת, משום שלא היתה לו ברירה: סיפור ההתנתקות, גם כשהוא משורטט בפעם האלף, עשוי מהחומרים הבלתי נגמרים.

בנושא אחד פספס הסרט. האבחנה שלפיה "המתנחלים נאלצו להחליט ארץ ישראל או מדינת ישראל", והתחושה העולה מהסרט כי המתנחלים הפסידו ובחרו במדינה, שגויה. המתנחלים כן ניצחו. בעיקר כי הצליחו להנחיל לתודעת יהודים חילוניים שיח יהודי, שנדמה היה שאבד עליו הכלח. תהא הדעה על ההתנתקות אשר תהא, תמונות החיילים המחובקים עם המפונים והעובדה שלא היו נפגעים רציניים הוכיחו כי ביהדות יש צדדים אציליים, ולו מבחינת הסולידריות החברתית שבה.